רס״ל אביבי צבי

בשואה

בתחילת מלחמת עולם השניה הייתי ילד בן 4, בן יחיד במשפחה. גרנו בכפר קטן בהרי הקרפטים, שרבים מתושביו היו יהודים.

אבי היה תעשיין אמיד מאד, שותף בחברה שעסקה ביצור ושיווק לוחות עץ לבניה. כולל קניית חלקות יער, כריתת עצים, הובלה וניסור במנסרות. כל אמצעי היצור היו בבעלות החברה. השווקים העיקריים לייצוא היו אוסטריה וגרמניה. היה לנו הכל מכל. בית חם עם עוזרת בית, מכונית עם נהג ואמצעים לעזור לנצרכים, למי בכסף ולמי בעצים להסקה. תקוות אבי היתה שבבוא העת, העסק יעבור אלי בירושה.

השפה המדוברת בבית היתה גרמנית. בשנת 1940 ציוו השלטונות הרומניים על היהודים לעזוב את הכפרים ולהתרכז בערי המחוז. הורי לא הבינו שזהו תחילתו של תהליך שבסופו נגורש למחנות. בשנת 1941, בהתראה של כמה שעות היה על היהודים להתרכז בתחנת הרכבת ללא הסבר לאן פנינו מועדות.  הועמסנו על קרנות משא ולאחר נסיעה של יומיים וחצי הוצאנו מהקרונות והתחילה מציאות חדשה. המקום נקרא שארגורוד (Shargorod) בטרנסניסטריה. המקומיים שעמדו מהצד כאשר עזבנו את ביתנו אמרו "אין צורך שתדאגו למה שהשארתם מאחור, ממילא לא תחזרו משם". כך סיפרו לי הורי.

עברתי את זוועות טרנסניסטריה בגיל הרך. ילד קטן אינו מבין את משמעות המוות, ועמדתי כל יום מולו פנים אל פנים. בעיני ראיתי גופות קפואות של אנשים שמתו במשך הלילה כשהן מועמסות על עגלות רתומות לסוסים. הם מתו ממחלות ורעב, קטל ללא רחמים. ראיתי ילדים ללא פחד, מנסים לגנוב סלק סוכר ממזחלות על אף שמצליפים בהם בשוטים. הרעב היה חזק יותר מכל סיכון.  אמהות שמחפשות כינים בראשי ובגדי הילדים, מפני שכינים פירושן מוות, כי הן נשאו את חיידק הטיפוס. אלו זכרונות הילדות שלי. התבגרתי בטרם הייתי ילד. היינו במחנות מעל שלוש שנים ובשנת 1944, הצבא האדום שחרר אותנו.  שנה עברה עד שחזרנו למקום מגורינו הקודם.

בתקומה

עלינו ארצה ב-1950. צורפתי כחלק מקבוצת עליית הנוער  לקיבוץ גבעת ברנר. בקבוצה היו ילדים מפולין, הונגריה, רומניה ומרוקו. הקבוצה לא התערבבה עם ילדי הקיבוץ וחיה וגדלה בנפרד. חונכנו לפי תוכנית לימודים נפרדת ולא במסלול של בית הספר הרגיל. עבדתי במסגריה ולמדתי את מקצוע הרתכות. חצי יום למדנו, וחצי יום עבדנו. בשנת 1952, כבן 16, עזבתי את הקיבוץ. המקצוע שרכשתי עזר לי מאד כי מיד מצאתי עבודה ויכולתי לעזור להורי כלכלית. מימנתי מחסכונותי את הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האויר אותו סיימתי כמכונאי מטוסים מוסמך. ב-1953 התנדבתי לצבא,  בהיותי רק בן 17, הורי חוייבו לחתם על מסמך שהם אכן מסכימים לבחירתי.

בשחקים

בגמר הטירונות הוצבתי בטייסת 103. באותם הימים עבודות התחזוקה נעשו בחלקן על-ידי אזרחים עובדי צבא, יהודים יוצאי פולין, ניצולי שואה, אשר רכשו את הידע הטכני בעבודות כפיה, כשבנו את מערך הטילים במנהרות תת קרקעיות שבצפון גרמניה. מנגד, היתה קבוצת איטלקים עליזה ביניהם אנג'לו אשר שימש לי מדריך, היו ביננו קשיי שפה רבים. הוא ידע קצת אנגלית וכל בעיה היה פותר בעזרת קללות עסיסיות באיטלקית. קבוצה זו לא עבדה בימי ראשון וכאשר חזרו לעבודה ביום שני, היתה סכנה לעשן בסביבם מרוב ענני האלכוהול שנדפו מהם. לבסוף, נעשינו ידידים. כאשר אנג'לו עזב את הארץ הוא המשיך לעבוד באל-על ברומא, ונתן לנו שירותי קרקע בצ'אמפינו. זכרתי לו חסד נעורים וכל פעם שנחתנו ברומא הבאתי לו סיגריות אמריקאיות. באיטליה, באותם הימים, עם חפיסת סיגריות ניתן היה לרכוש כמעט הכל...

במקביל להיותי מכונאי מוטס מלאתי תפקידים רבים באגף הטכני ושמשתי מנהל קו טיסה במשך תקופה ארוכה. ב-1957 עברתי את מבחני הכניסה והתקבלתי לקורס טיס. שהותי בקורס היתה יחסית קצרה, ולאחר מכן חזרתי לטייסת. את הכנפיים קיבלתי כמכונאי מוטס בקורס מספר 1.

בבטאון חיל האויר מס' 54 מאפריל-מאי 1961 פורסם ראיון עם משה אשל ואיתי על התפקיד החדש בחיל האויר: "המכונאי המוטס", ואני הוא הבן הצעיר ביותר במשפחת צוות האויר.

לאחר כחמש שנים, או ליתר דיוק מאז פעילות מטוסי הנורד בחיל האויר, קבלנו את ההכרה הרשמית כ"האיש החמישי" בצוות הנורד. צברתי כ-3000 שעות טיסה במבצעים ופעולות בטייסת.

ב-1962 הוצבתי למשלחת חיל האויר בפריז. חיל האויר של שנות ה-60 היה מורכב ברובו ממטוסים תוצרת צרפת. ב-1967 צרפת הטילה אמברגו על אספקת ציוד צבאי לישראל. תפקידי היה קיום קשרים עם היצרנים והבטחת אספקה סדירה של חלקי חילוף.

ב-1968 סיימתי את הלימודים האקדמאים וקבלתי תואר ראשון בכלכלה. יצאתי לשליחות כרווק וחזרתי בעל משפחה ואב לשתי ילדות.  פרשתי מחיל האויר לאחר 15 שנות שירות.

לאחר השחרור

לאחר שירותי בחרתי בשירות ממשלתי. במקביל לעבודה משרדית,עברתי קורס לנספחים כלכליים ושירתתי בשגרירויות ישראל בטורקיה (אנקרה ואיסטנבול), אירן (טהרן) והולנד (האג).

ב-1985 עברתי לשוק האזרחי כעצמאי. עסקתי במיזוג ורכישת חברות בתחום הלוגיסטיקה.