• בתא טייס נורד

    בתא טייס נורד

  • הענקת דרגה על ידי מח"א האלוף דוד עברי

    הענקת דרגה על ידי מח"א האלוף דוד עברי

  • בתא טייס נורד בחורף

    בתא טייס נורד בחורף

  • עם נכדה שובבה

    עם נכדה שובבה

  • מבצע הטסת סוללות נ.מ בחורף אירופאי

    מבצע הטסת סוללות נ.מ בחורף אירופאי

  • עם קציני טייסת תחזוקה

    עם קציני טייסת תחזוקה

  • משה

    משה

  • בדיקה שגרתית

    בדיקה שגרתית

  • עם צוות המטוס בברנדיזי איטליה

    עם צוות המטוס בברנדיזי איטליה

  • אירופה

    אירופה

  • בברינדיזי

    בברינדיזי

  • ליד מטוס נורד

    ליד מטוס נורד

סא"ל אשל משה

בשואה
כאשר אני מדבר על תקופת השואה, בשבילי תקופה זו הסתיימה ביום עלייתי לישראל. תחילתה הייתה הרבה לפני המלחמה ההיא. משפחתי לפני מלחמת עולם השנייה מנתה מצד אימי את סבי, סבתי ושנים עשר ילדיהם, חלק מהם היו גם נשואים עם ילדים. לאחר המלחמה שרדו רק שישה מילדיהם ללא בני משפחתם, גם סבי וסבתי נספו. מצד אבי המשפחה מנתה את סבי, סבתי וארבעה בנים. לאחר המלחמה שרדו שלושה וסבתי.
המלחמה פרצה כידוע ב‑ 1 לספטמבר 1939, לא זכור לי למעשה כלום מתקופה זו כנראה, עד 1940 או 1941. בשנים אלה הגרמנים גירשו את כל היהודים לגטאות בסיוע פעיל של הפולנים, ראוי לציין שלא מעט פולנים ניסו לעזור אבל מי שנתפס עוזר ליהודים היה צפוי לעונש מוות ולכן לא כל אחד היה מוכן להסתכן.
גם יהודי קרקוב גורשו אבל אבי הצליח להעביר אותנו יחד עם אחיו ואשתו וסבתי, לכפר ליד קרקוב. בתקופה זו אבי הצליח להסדיר לכולנו מסמכים שמעידים שאנחנו לא יהודים, קראו לזה "מסמכים אריים". איני יודע בדיוק איך הוא עשה זאת כי לא היו לנו אמצעים כספיים רבים, ידוע לי שלא מעט בזכות מכריו הפולניים שאחדים עבדו במשרדי רישום אוכלוסין או בתפקידים אחרים.
היו מספר בעיות ברכישת זהות פולנית, העיקרית הייתה מראה לא יהודי, הבעיה הנוספת הייתה ידיעת השפה והמבטא. ליהודים שדיברו בבית יידיש, באופן טבעי היה מבטא מושפע מיידיש שהיה מאוד בולט לכל דובר פולנית. למזלנו הפולנית שלנו היתה מושלמת וכולנו היינו בלונדינים עם עיניים כחולות, פרט לאשתו של הדוד שלי - אחיו של אבי. השמות הפרטיים אומצו על-ידי כולנו אחרי המלחמה מסיבות פרקטיות או נוסטלגיות.
מאחר שהשהיה בכפר התחילה להיות מסוכנת בשל קירבת הכפר לקרקוב, השיג אבי מקום בוילה בעיר ירוסלב שהיתה שייכת לגב' ונדה ינישבסקה. נשארנו איתה בקשר גם אחרי המלחמה ואבי תמך בה כספית עד לפטירתה. ונדה ינישבסקה הייתה אשתו של קצין פולני בדרגת קולונל שנשבה על יד הגרמנים והיה במחנה שבויים, אחרי המלחמה הוא חזר לפולין.
מבחינתי הייתה זו תקופה נחמדה מאחר שלא הסתתרנו. אבי המשיך בפעילותו העסקית ומאחר שדיבר גרמנית טובה ניהל לא מעט עסקים עם הגרמנים. כדאי להסביר כאן בעניין ידיעת גרמנית. מרבית היהודים שדיברו יידיש היו סבורים שהם מדברים גם גרמנית וחשבו שיצליחו כך להסתדר. יידיש אומנם דומה לגרמנית אבל זו לא אותה שפה, דבר שהיה בעוכרי יהודים רבים. ידיעת גרמנית אכן הצילה את אבי מספר פעמים. בתקופת שהותנו בירוסלב שהה באותה וילה מורה ממוצא אוקראיני, כנראה מאזור לבוב, שברח משם בעקבות הכיבוש הרוסי, פגשנו אותו גם אחרי המלחמה. הוא היה מורה במקצועו והוא לימד אותי לקרוא ולכתוב וקצת חשבון דבר שאיפשר לי אחר כך לקרוא כמעט כל דבר שנפל לידי ועם זה הגעתי אחרי המלחמה לכיתה ב'.
איני זוכר כיצד הגענו לוורשה ב- 1942, אני מניח שנסענו ברכבת. כנראה שזה היה מבצע לא פשוט כי בכל תחנה בדקו מסמכים ואישורי נסיעה. בוורשה אבא שלי שכר דירה באחת השכונות של וורשה. מסיפורים ששמעתי מאוחר יותר, אבי סיפר שערב אחד כאשר חזר הביתה אמר לו השוער שבלילה יהיה חיפוש של המשטרה אחר יהודים שמסתתרים בבניין והוסיף שאין לו מה לדאוג כי הרי הוא פולני טהור. איני יודע אם היה חיפוש באותו לילה אבל למחרת עברנו לדירה אחרת, בה נשארנו עד פרוץ מרד וורשה של הפולנים שפרץ ב‑ 1 לאוגוסט 1944. הזיכרון החזק ביותר של תקופת המלחמה נשאר לי מהתקופה בוורשה כאשר גרנו בדירה זו שהייתה ברחוב בוגאי (Bugaj).
למיטב זכרוני הדירה כללה חדר אחד גדול עם מטבח ושירותים, מקלחות ואמבטיות לא היו נפוצים אז, אפילו בבניינים חדישים יחסית. בדירה זו גרו (חוץ מהורי) גם דוד שלי עם אשתו, סבתי ואח של אמי. בזמן המלחמה אנשים הלכו לישון מוקדם בגלל שעת העוצר והיה צריך להאפיל את החלונות.
דודי עבד עם אבי בעסק שהקימו ומכרו בו כל מיני סחורות. דודתי לא הייתה יוצאת מהבית, אפילו לחלון לא היתה מתקרבת בגלל שהיה לה מראה יהודי מאד בולט. כל יום הפעילות השגרתית סביבה היתה חמצון שערה לבלונד כדי לטשטש את המראה היהודי שלה. סבתי נולדה בכפר ודיברה פולנית מצוינת במבטא כפרי, כל יום היתה הולכת לשוק לקניות. דוד שלי, אח של אמי עבד בתחנת רכבת, הוא היה בריון אמיתי שכולם פחדו ממנו. מאחר שהיתה לו כווייה גדולה על הבטן זה היה גם ההסבר הרשמי למה הוא נימול, הוא השתתף כלוחם במרד וורשה ושם גם נספה. בעיית צפיפות הדיור היתה בעיה נפוצה בוורשה ולכן לא עוררה התעניינות מיוחדת אצל השכנים.
מאחר שהתחזינו לנוצרים היינו צרכים ללכת גם לכנסיה בימי ראשון. זו הייתה בשבילי חוויה נחמדה כי בתפילות בדרך כלל שרים מאוד יפה וכולם לבושים יפה לכבוד החג. בחג הפסחא מקובל שילדים מביאים לכנסיה סל קטן עם בובה של גדי וביצים שצובעים עליהם בבית כל מיני קישוטים. משום מה הכומר תמיד בא וליטף לי את הראש ובירך על הסל שלי.
בהקשר לגטו זכור לי שבתקופת המרד בגטו ראינו ענן עשן גדול מעל העיר, הורי ציטטו שפולנים רבים אמרו "היום הם- מחר אנחנו". היתה לכך סיבה, בגלל הטרור שהגרמנים הנהיגו כלפי האוכלוסיה הפולנית שמעמדה אצל הגרמנים היה בדרגה אחת גבוהה מזו של היהודים.
יהודים רבים שברחו מהגטו או שהגיעו כמונו כדי להיבלע בעיר הגדולה, הסתתרו בעיר בכל מיני שיטות. חלק אצל הפולנים וחלק באופן עצמאי. לא מעט מהפולנים התפרנסו מציד אותם היהודים. היתה להם הופעה אופיינית, רובם נעלו מגפי רכיבה גבוהות ופצחו גרעינים לכן גם קראו להם "המפצחים" (בפולנית; "pestkarze") . היו סיפורים רבים על מעשיהם שגם התפרסמו בספרות מאותה התקופה. היו תופסים "חשוד" ומכניסים אותו לכניסה של בניין, שם הפשיטו אותו כדי לוודא זיהוי, לאחר מכן שדדו אותו ולפעמים עקבו אחריו כדי להגדיל את הרווחים. מקרה אחר שסופר, יהודי נכנס לשירותים ציבוריים ולבש טלית קטן מתחת לבגדיו. כאשר התלבש לא שם לב שהציציות של הטלית נשארו מחוץ למכנסיו, כמובן שמיד תפסו אותו וזה היה גם סופו. בהקשר לאירוע זה אני נזכר תמיד באותו סיפור על יהודי שהיה צריך לעבור דרך שורה של חיילים רוסים שהיכו אותו, ברגע מסוים הכיפה שלו נפלה והוא חזר להרים אותה וכמובן נהרג, מספרים סיפור זה כדוגמה של מוות על קידוש השם, אני לא בטוח שאלוהים היה מסכים שאותם אנשים יהרגו בגלל שמירה על סמלים במצבי סכנה.
בבית כאשר דיברו והזכירו בשיחות את היהודים היו משתמשים בכינויי קוד כדי שלא אבין. כאשר דיברו על איכרים או אמרו ש"הם" לא יודעים שאנחנו איכרים, הבנתי יפה מאוד במה מדובר כי תמיד ידעתי שאנחנו יהודים וזה מסוכן במקרה שזה יתגלה. יום אחד קראתי לאבא שלי ואמרתי לו באוזן שאני מבין במה מדובר ואני יודע שאנחנו יהודים. אני זוכר את הזעזוע שהוא קיבל באותו רגע. כנראה ידעתי לשמור סוד כבר אז. היום כאשר אני חושב על אותו רגע אני בקושי מצליח להבין את המתח בו הם חיו בתקופה ההיא.
הנה עוד סיפור ששמעתי מאבי. כאשר חזר ברכבת לוורשה מנסיעת עסקים בערי השדה, הגרמנים עצרו את הרכבת באמצע שום מקום. כל הנוסעים הורדו מהרכבת וגרמנים החלו בבדיקת מסמכים. אבי מספר שבאותו רגע נחרד כי ראה לנגד עיניו אותנו נשארים ללא תמיכה וברכבת הייתה לו גם מזוודה עם סחורה. הוא ניגש לגרמני והציג את עצמו כסוכן שעובד עבור חברת מסחר גרמנית שהיה לה סניף בוורשה והסביר לגרמני שהוא חייב להגיע לוורשה כי יש לו מטען עבורם. הגרמני התרשם מהגרמנית שלו ואמר לו בצחוק שחברת מסחר זו לא שווה כלום, אבי הבטיח לו שאם יבוא אליו יהיה לו כדאי. לסיכום, הנוסע היחיד שעלה חזרה לאותה רכבת היה אבי.
כאמור, המרד פרץ ב- 1 לאוגוסט 1944 בשעה 17:00 אחרי הצהרים. מטרת המארגנים הייתה לגרום לכך שאנשים שעבדו בעיר לא יספיקו לצאת מהעיר לאחר סיום יום העבודה ובכך להגדיל את כמות הלוחמים בעיר. אבי ודוד שלי גם הם נתקעו בעיר, אבי התגייס מיד לשורות A.K., לפני המלחמה הוא שרת בצבא הפולני בשרות חובה ביחידת קומנדו אלפינית. כתוצאה משירותו הצבאי ידע לייצר חומרי נפץ מאולתרים ולהפעיל אותם. במרד עסק בעיקר בייצור בקבוקי מולוטוב והלנה יחד עם חברה שלה היו מחלקות אותם בין העמדות.
בבית בו גרנו כל הדיירים ישבו במקלט של הבניין. במקלט היה מטבח תמחוי וכמובן מחסן גדול של מצרכים, כך שהמטבח הזין עכשיו את כל דיירי הבניין. הגרמנים בהתקדמותם לדיכוי המרד היו נכנסים לבניינים בהם הסתתרו האנשים, ובתקופה זו היו מוציאים להורג את כל הדיירים, בפעילות זו התפרסמה במיוחד יחידה בפיקודו של דירלוונגר. יחידה זו "התפרסמה" במיוחד בפעילותה בביילורוסיה. דירלוונגר היה פושע פלילי ששוחרר בזמן המלחמה וגויס לשורות האס-אס, היחידה שהוא פיקד עליה הייתה מורכבת גם מפושעים שגויסו לאס-אס, יחידה זו הייתה הידועה ביותר לשמצה מבין היחידות שעסקו ברצח יהודים ובלוחמה נגד הפרטיזנים. פעילותם התאפיינה ברצח המוני של איכרים וזאת בנוסף ליהודים, אפילו הימלר עצמו התייחס אליו כאל "קצת חריג".(1)
כעבור כחמישה ימים הגרמנים נכנסו גם לבניין בו גרנו. במקלט בו שהינו היו איתנו מספר שוטרים פולנים, קראו להם "המשטרה הכחולה". פעולתם הראשונה של הגרמנים היתה להוציא להורג את השוטרים. לאחר מכן התחילו בהכנות להוציא להורג יתר דיירי הבניין. אנשים בכו, התפללו והתחננו, משום מה גם החיילים לא כל-כך רצו לעשות זאת. פתאום אחד החיילים זרק את כובע הפלדה על הרצפה והושיב אותי על בירכיו ואמר לקצין שיש לו אחד כזה בבית והוא לא מוכן לבצע את הפקודה. הקצין שפיקד על היחידה נתן אז הוראה להוציא את כולם החוצה ושלחו אותנו דרך הגינה ושטח פתוח שהיה מאחורי הבית לכוון הבניינים הקרובים. הדרך הייתה קצרה ולא זכורים לי אירועים מיוחדים.
בוורשה לכל בניין היה מרתף, מאחר שהבניינים היו צמודים אחד לשני, דיירי הבתים והמורדים פרצו את הקירות שהפרידו בין המרתפים וכך נוצרו רחובות תת-קרקעיים. אפשר היה ללכת לאורך הרחוב אבל לחצות את הרחוב היה סיפור אחר. זכור לי שמדי פעם עברו במעברים אלה לוחמי המרד שהחליפו עמדות. ביניהם בלטו במיוחד נערים בני שתים-עשרה או מעט יותר שלחמו לצד המבוגרים. אחרי המלחמה הוקמה בוורשה אנדרטה מיוחדת לזכרם. אני זוכר אותם במיוחד בגלל כובעי הפלדה שחבשו שהיו גדולים מראשיהם.
איני יודע איך, אבל אבא שלי הצליח למצוא אותנו. הגיע חגור עם אקדח ולבוש מדים. מאותו רגע היה איתנו בקשר וידע איפה אנחנו. הוא היה עסוק בפעילותו במרד ומדי פעם היה מגיח אלינו. בערך כשלושה שבועות מתחילת המרד הגרמנים הגיעו גם למקום בו שהינו ומכאן החל מצעד הפינוי. כל האנשים שהיו במנזר צורפו לתהלוכה שלא היה לה סוף אשר צעדה דרך וורשה לכיוון מחנה בו התרכזו כל המפונים. אני חושב שכבר למחרת החלה הפעילות לפינוי האנשים מהמחנה. הגרמנים עשו סלקציה בין המפונים, חיפשו בעיקר צעירים ללא משפחה שהיו כשירים לעבודה, אלה שנמצאו מתאימים, עוכבו כדי להישלח לעבודת כפיה. אלה שעברו את ה"סינון" הועלו לרכבת, שהיו בה רק קרונות משא. האנשים לא נדחסו בקרונות, היה מספיק מקום לשבת וגם הדלתות לא ננעלו. הרכבות הובילו את המפונים לכפרים ועיירות במרחק מסוים מוורשה ושם האיכרים ובעלי בתים אולצו לשכן אצלם את המפונים. בתהליך הסלקציה היה אירוע ששמעתי אותו מאוחר יותר, אישה אחת הלכה עם שלושה ילדים קטנים וגבר שהבין מה הולך, הרים ילד אחד על הידיים כאילו הוא אב המשפחה וכך הוא עבר.
נסענו בערך יום עד שהרכבת עצרה באמצע שום מקום. כל המפונים הורדו מהרכבת והלכו לכפרים הסמוכים שם חולקו בין בתי האיכרים. אנחנו הוכנסנו לבית של אלמנה אשר חיה לבד כי בנה נפטר גם כן. היא הייתה אישה מאוד נחמדה. היינו בכפר זה מספר חודשים עד שאבי מצא אותנו.
אמי ואבי נדברו שכאשר יצאו מוורשה יכתבו לידיד של אבי, אחד שאפשר לסמוך עליו כדי לצור מחדש את הקשר. יום אחד כאשר שחקתי כרגיל, פתאום אבא שלי הופיע על אופניים וכמובן הייתה שמחה גדולה. אבי מצא מקום בעיר צ'נסטוחובה.
בוקר אחד, כנראה ב- 17 לינואר 1945 התעוררנו וראינו חיילים גרמנים בורחים דרך השדות הסמוכים לבית, כמובן שידענו מה זה אומר כי בימים שלפני הן שמענו ירי תותחים הולך ומתקרב. אבי הגיע מהעיר ואמי ארזה תיק קטן והתחלנו ללכת לכיוון העיר בכיוון ממנו הגרמנים ברחו, בשלב מסוים היינו כבר עם חיילים רוסים. החיילים הרוסים לא התייחסו אלינו, הם היו עסוקים בעיקר לתפוס ולהרוג את הגרמנים. היו להם מספר שיטות יצירתיות, למשל היו משכיבים אותם על הכביש ועוברים על הראשים עם טנק. מקרה אחד זכור לי במיוחד, חייל גרמני שכנראה לא הבחין שהרוסים כבר הגיעו, יצא לרחוב עם תרמיל גב מוכן לקבל את מנת הקפה של בוקר, כאשר הבין מה הולך, הוא התחיל לברוח ולאחר מתח יריות קצר הוא כבר לא שתה קפה באותו בוקר.
בימים שאחרי השחרור התחילו משפטים של משתפי פעולה שכמעט כולם הסתיימו בהוצאה להורג מיידית בכיכר השוק. ראיתי פעם איך הובלו מספר נשים לשוק ושמחת המוצאים לפועל, כנראה כמו שקורה במקרים אלה, גם חפים מפשע סבלו.
אירוע שזכור לי במיוחד מאותו הזמן, הכיבוש הרוסי טרם הסתיים ועדיין היו חיילים גרמנים במקומות שונים בעיר. אני חושב שזה היה למחרת הגענו לעיר, עמדתי בשער הבניין עם עוד מספר אנשים, היה ערב ובמרחק לא רב ממול הבניין פתאום ראינו הבזק של ירי ופס אור של כדור נותב נע אלינו, אדם שעמד לידי נפגע בבטנו ומת מיד. היה מזל למי שלא נפגע אבל ממש חוסר מזל למות כך כאשר בשבילו המלחמה נגמרה.
הערות
(1)  כתבה על דירלוונגר ((SS-Sonderkommando Dirlewanger התפרסמה ביום השואה בידיעות אחרונות וגם בסרט תעודה פולני על מרד וורשה. הציטוט שמובא כאן הוא מספר "התנגדות" שמביא את סיפורם של האחים בילסקי, ראה עמוד 167 בספר. יש גם סרט באותו שם שהופק על אחים בילסקי.
 
תקומה
אחרי זמן קצר חזרנו לקרקוב, אבי יחד עם אחיו פתחו מפעל קטן לייצור אבקות אפיה וכל מיני סוגי מזון שנמכרו בצורה של אבקות. המפעל פעל מאוד יפה כי כולם התפרנסו ממנו לא רע. אבי היה אוטודידקט עם משיכה מיוחדת לכימיה, זה גם מסביר את התעסקותו בחומרי נפץ בזמן המרד. המשיכה לכימיה הביאה אותו לעיסוק באבקות שונות ובסוף להקמת מתקן לייצור חומצת לימון שהיה היחיד בכל פולין. בהתחשב שבאותה תקופה היה קשה למצוא חומרי גלם ולא ניתן היה לרכוש אותם בקלות מחוץ לגבולות פולין, זה היה הישג משמעותי.
זמן קצר אחרי חזרתנו לקרקוב אמי רשמה אותי לבית ספר יסודי לכיתה ב', כאשר נותרה עד סוף שנת הלימודים פחות מחצי שנה. מבחינת גיל זה היה בסדר כי בפולין מתחילים את כיתה א' בני שבע שנים. לא היו לי בעיות מיוחדות בלימודים אבל גם לא הייתי תלמיד חרוץ. לעומת זאת היה לי הרבה מאוד ידע כללי כי קראתי הרבה ספרים, בדרך כלל מדע לנוער וספרות שבדרך כלל מגיעים אליה הרבה יותר מאוחר. תוכנית הלימודים כללה גם שעורי דת, פעמיים בשבוע היה מגיע כומר שהיה מלמד את הברית החדשה. הכומר תמיד הביא ציור כלשהו שקשור לסיפור של אותו יום, היה מציג אותו ומסביר את הסיפור, השיעורים שלו היו דווקא מאוד מעניינים. היה לי קשר טוב עם הכומר, יום אחד הוא בא לאמי וניסה לשכנע אותנו להתנצר. כאשר ביקרתי אותו במגורי הכנסייה, הוא היה מראה לי ספרים בעברית ומאחר שלמדתי קצת לקרוא - ביקש שאקרא.
בבית הספר הורגשה אנטישמיות מצד התלמידים ומעניין כאשר סיפרו מה אכלו בחגים, בראש הרשימה היה תמיד געפילטע‑פיש, הם קראו לזה המתכון היהודי. יום אחד כשהייתי כבר בכיתה ד', הכומר הביא לכיתה ספר תנ"ך בעברית והזמין אותי לקרוא. קראתי מספר שורות אבל כאשר יצאתי משערי בית הספר היה צחוק גדול מזה שאני יודע לקרוא, הם קראו לזה יידיש. לא הבנתי מה הצחיק אותם אבל החלטתי שלבית הספר הזה אני לא חוזר, כך למחרת עברתי לבית הספר היהודי. בבית הספר היהודי היה לי עוד יותר קשה, כי שם למדו עברית, יידיש ואנגלית. דווקא עם אנגלית הסתדרתי לא רע אבל במקצועות האחרים הייתי תלמיד גרוע. באשר לכומר, אין לי טענות נגדו כי כוונתו הייתה טובה אבל כנראה הוא לא הבין מספיק מה הנערים הסתירו בנפשם, אני מניח שהייתה לו עבודה רבה בוידויים של אותם הנערים, אולי לא. בביקורי האחרון בפולין הלכתי לכנסיה של אותו כומר אבל שם נודע לי שהוא נפטר עשר שנים קודם והיה ראש אותה הכנסייה במשך כשלושים שנה.
הרבה יהודים השתמשו במסלול דרך ציישין כדי להימלט מפולין, כמובן באמצעות שוחד ותשלום למבריחים מקצועיים. ב- 1 למאי 1949 הגיע תורנו. התאריך של 1 במאי היה תאריך נוח כי זה יום חג ובתי ספר סגורים. הגענו בלילה לציישין אבל אף אחד לא חיכה לנו. התאכסנו במלון בעיירה סמוכה ומשם חזרנו עוד חמש פעמים על אותו ניסיון. היינו מגיעים מאוחר בערב לטיילת על גדת הנהר וחיכינו, פעם ראינו איך נאסרו אנשים שנחשדו שמנסים לחצות את הגבול.
בניסיון החמישי ירדנו לנהר וחצינו אותו כאשר המים הגיעו לנו עד למותניים, בצד השני לא חיכה לנו אף אחד. כאשר עמדנו שם על גדת הנהר ולא ידענו מה לעשות, פגשנו אדם שיצא לטייל עם כלב. שכנענו אותו עם כמה שטרות של דולרים שייקח אותנו אליו הביתה וילווה אותנו בנסיעה ברכבת לברטיסלאבה. המלווים שלנו הביאו אותנו לבית הכנסת המרכזי ששכן גם בבניין ועד הקהילה. בנוסף לבית הכנסת שכנו שם משרדי ארגון ה"בריחה" שעסק בהעלאת היהודים שהיו מתקבצים בברטיסלאבה. היהודים הגיעו כל הזמן מהונגריה ורומניה ואפילו מבולגריה. העיר ברטיסלאבה נמצאת בקרבת הגבול עם אוסטריה, ארגון ה"בריחה" היה מסדיר רכבת כל מספר שבועות שהייתה מעבירה אותם היהודים לאוסטריה לאזור כיבוש אמריקאי, מרחק של מספר דקות נסיעה ומשם באוטובוסים לוינה.
אחרי כחודש בברטיסלאבה לא נראה באופק שמתארגנת רכבת, הורי החליטו עוד הפעם לנסות לעבור את הגבול. הניסיון נכשל ותפסו אותנו עם עוד כעשרים איש ממש בהתחלה והובאנו לחצר של בית מעצר. הסכנה הכי גדולה היתה שלא יחזירו את כולם לארצות המוצא. אחרי זמן לא ארוך הודיעו לכולם שדנו אותנו לחודש מאסר במחנה עבודה. במחנה שאליו הובאנו נשים וילדים הועברו למחנה נשים וגברים הועברו למחנה גברים. המחנה לא דמה בשום דבר לאותם מחנות גולגים, למיטב זכרוני הוא דמה יותר למחנה קיץ והשומרים הצ'כים לא לקחו את תפקידיהם יותר מדי ברצינות. לא פעם ראיתי גברים ונשים עוברים את הגדר לעיני השומרים לפגוש מבקרים ומבקרות וחוזרים אחרי זמן מסוים. אחרי כשלושה שבועות של שהיה במחנה הגיע אוטובוס שלקח את כולם לברטיסלאבה ומיד הועלינו לרכבת שהעבירה אותנו לאוסטריה ובהמשך לוינה.
כאן בעצם מתחיל תהליך העלייה. בוינה היה מרכז מעבר בבית חולים על שם רוטשילד, כמובן שהמרכז כבר לא תיפקד כבית חולים. בכל חדר שכנו מספר משפחות והיה די צפוף. בתחילת ספטמבר 1949 הודיעו לנו שאנו יוצאים לאיטליה לעלות על אוניה בנמל של העיר בארי. אחרי מספר ימי נסיעה הגענו לעיירה קרובה לבארי, שם המתנו מספר ימים לאוניה. לבסוף עלינו על האוניה בשם גלילה. האוניה הייתה מסודרת עם מיטות בחמש קומות כדי לקלוט מספר מקסימאלי של אנשים. וכך אחרי מספר ימים ראינו את הר הכרמל.
עבור אמא שלי ועבור בעלה הקליטה היתה מאוד קשה, הוא חזר למקצוע הישן שלו ועבד בבניין עד שקיבל התקף לב. אחרי כן עבד בעבודות שונות עד קבלת גמלאות ופיצויים מגרמניה. אמי נפטרה בשנת 1983 והוא נפטר בשנת 1994.
בגלל המלחמה ותקופת המעבר לארץ, למעשה הייתי כבר בפיגור של שנתיים בשנתון שלי לעומת תלמידים אחרים בכיתתי. כך הגעתי כמעט בגיל 16 לכיתה א' בבית ספר מקצועי שבח במגמת רכב. באותה תקופה הייתי כבר בעיצומה של התעניינות בתעופה והשתתפתי בפעילות של גדנ"ע אוויר. לא ראיתי את עתידי במכונאות רכב ואז עלה הרעיון ללכת ללמוד בבית הספר הטכני של ח"א.
בבית הספר הטכני של ח"א למדתי בקורס גופניים ומיד עם סיומו התגייסתי ב- 15.11.1954.
בשחקים
לאחר חודשי הטירונות הוצבתי בטייסת 103. המטוס הראשון שעבדתי עליו היה B17. כמובן עבדתי גם על המטוסים האחרים, בעיקר הדקוטות. קצת לפני מבצע סיני הגיעו הנורדים והתחלתי לעבוד גם עליהם.
לאחר שהגיעו מספר מטוסי נורד נוספים ומכונאים מוטסים הותיקים כבר לא עמדו בעומס, נאלצו להכשיר מכונאים מוטסים חדשים ונאלצו להתחלק בטיסות חו"ל עם החדשים. אני הייתי הראשון בקבוצה החדשה, קבלתי את ההסמכות שלי ב- 1958. ב- 1961 הוחלט להעניק כנפיים גם למכונאים מוטסים, אני קבלתי את הכנפיים בקורס השני כאשר כבר היה לי כמעט 900 שעות טיסה.
ב- 1964 התמניתי להיות מכונאי מוטס בכיר, הייתי בפעילות מלאה עד סוף 1965, במקביל הייתי גם קצין מוסך דרג ב' של הנורדים. צברתי בשנים אלה כמעט 2,500 שעות טיסה. המשכתי לפעמים לטוס גם מאוחר יותר אבל כבר לא היה לי זמן לזה.
ב- 1966 יצאתי לקורס קצינים ומיד אחריו נשלחתי לצרפת ללמוד את הסופר פרלון וכך הגעתי למערך המסוקים. אחרי כשנתיים בתפקיד קצין מוסך סופר פרלון התמניתי למפקד גף ביקורת אווירונאוטית של בח"א 8. לאחר סיום התפקיד ואחרי מלחמת יום הכיפורים יצאתי לשנת לימודים ואחרי הן מוניתי לראש מדור ארגון תחזוקה במחלקת תוא"ר.
לאחר סיום תפקיד במחלקת תוא"ר נשלחתי לפו"מ ועם סיומו התמניתי למפקד מלפ"ט. כמפקד מלפ"ט הועליתי לדרגת סא"ל. לאחר שלוש שנים בתפקיד השתחררתי ב- 1982.
לאחר השחרור
לאחר השחרור התחלתי לעבוד בתעשיה האווירית (תע"א) בחטיבת הנדסה. התפקיד הראשון שלי היה להקים ולארגן תהליך ניתוח תחזוקתי בפרויקט הלביא. זה היה תהליך מאוד מורכב שבוצע לראשונה בתע"א ובארץ בכלל.
בהמשך לאחר סגירת פרויקט לביא עסקתי במספר פרויקטים כאחראי לנושא ILS (Integrated Logistic Support).
בשלב האחרון של עבודתי בתע"א, כ- 12 שנים, עסקתי בפיתוח ורישוי אחזקה של מטוסי מנהלים G250 (גלקסי) ו‑ G150. במסגרת תפקידי הפעלתי תהליכי ניתוח ורישוי אחזקה שבוצעו לראשונה בתע"א ובישראל.
פרשתי סופית במרץ 2009 אחרי 26 שנות עבודה בתע"א, מהן 7 שנים על חוזה מיוחד, כי עברתי את גיל הפרישה.
לאחר הפרישה אני מנהל חיים של פנסיונר רגיל.
  • מורשת מתקומה לשחקים
  • מורשת מתקומה לשחקים
  • מורשת מתקומה לשחקים
  • מורשת מתקומה לשחקים
  • מורשת מתקומה לשחקים
  • מורשת מתקומה לשחקים

© כל הזכויות שמורות | תנאי שימוש