רס"ן אורלי דוד דייב

בשואה

נולדתי בעיר טפליצה שבחבל הסודטים שבצ'כיה. משפחתי הייתה אמידה והיה ברשותה מפעל לניקוי ומיון נוצות אווז למילוי שמיכות חורף. בגיל צעיר עברתי עם משפחתי לחומוטוב, גם היא בחבל הסודטים. כרבע מהאוכולוסייה בעיר היו צ'כים, כל השאר היו בעלי זיקה לגרמניה. כמעט כל חברי היו יהודים. בשנותי הראשונות למדתי בבית ספר דובר גרמנית. הילדים בבית הספר היו נגועים באנטישמיות, הם היו משתמשים נגד היהודים באלימות מילולית בעיקר, אך גם באיומים פיזיים. בשלהי שנת 38 האנטישמיות בלטה ברחובות חומוטוב. התושבים בעלי הזיקה הגרמנית היו מארגנים תהלוכות ושרים שירי לאום גרמניים, וכל היהודים היו בורחים לבתיהם ומסתכלים על התהלוכות מחלונותיהם. הורי הבינו שהמתרחש בעיר מהווה סכנה עבורנו כיהודים, ולילה אחד בסתיו של שנת 38 עזבתי עם משפחתי את חומוטוב. אבי נשאר בחומוטוב לתקופה נוספת בכדי לסדר ענייני כספים ורכוש. קרובי משפחה שעזרו לנו מצאו עבורנו משפחה של גויים בעיר קולין שהציעה שני חדרים בביתה להשכרה. שם התגוררנו 4-3 חודשים, אך לאחר סיפוח חבל הסודטים והתנהלות צ'כיה מול גרמניה בהקשר זה, הורי החליטו שצ'כיה אינה בטוחה עוד. כשעוד גרנו בקולין ואני הייתי בן 12, לקחו הורי אותי ואת אחי לחייט לתפור לנו בגדים יפים והודיעו שאנו נוסעים לאנגליה, וכך בשנת 39 עלינו אחי ואני על רכבת לכיוון פראג. שם פגשנו את רוז, קרובת משפחה שעבדה כאו-פר באנגליה ונתבקשה למצוא ילדים יהודים אשר נמצאים בסכנה ושם ידאגו להם עד שתחלוף המלחמה. עם רוז עלינו על רכבת שחצתה את אירופה לכיוון הולנד, ומשם נסענו במעבורת לאנגליה. באנגליה אני ואחי הופרדנו ואני עברתי לגור עם גברת ארנולד בעיירה בקרבת לונדון.

תקומה

מהשלב בו הגעתי לאנגליה, המלחמה לא נגעה בי פרט בדרך אחת: חייל האוויר הבריטי הקים גדנ"ע תעופה לנוער. כשהייתי בן 13 בערך החליטה גברת ארנולד שכולם צריכים להתגייס למאמץ המלחמתי ושזו אינה תקופה ללימודים ושלחה אותי לבית ספר לחקלאות של YMCA, ומיד לאחר שסיימתי את לימודי שם נשלחתי לעבוד בחווה. בכל שנותי באנגליה השתתפתי בגדנ"ע התעופה, גם כשלמדתי בבית הספר וגם כשעבדתי בחווה. למדתי שם להטיס דאונים ובסופו של דבר גם הפכתי למדריך. כשהייתי בן 15 התחלתי לעבוד במוסך לתיקון מטוסים צבאיים שם תיקנו בעיקר מטוסי ספיטפייר. הייתי שם בין שנה וחצי לשנתיים. בתום התקופה בה עבדתי שם החליטה גברת ארנולד שהיא לא רוצה להיות אחראית לי יותר, יצרה קשר עם הצבא הצ'כי וביקשה שיגייסו אותי. התגייסתי לצבא הצ'כי אך יצרתי קשר עם מפקד גדנ"ע התעופה בו השתתפתי והוא דאג לכך שאתגייס לחיל האוויר הבריטי. עברתי את כל המיונים לחיל האוויר הבריטי בהצלחה אך לא גוייסתי כיוון שהיו כבר יותר מדי טייסים בחיל האוויר. זה היה כבר לקראת סוף המלחמה ויום אחד קיבלתי מכתב שנסגרים בתי הספר לטייס ושאני יכול לבחור בין חייל רגלים לבין מכונאי בחיל האוויר. בתום המלחמה התגייסתי להיות מכונאי בחיל האוויר ובמסגרת זו שרתתי בחיל האוויר הבריטי בהודו.

בשחקים

בגיל 23, שנת 49, נסעתי ארצה בכדי לבקר את הורי שלא פגשתי כ-10 שנים, ושם גיליתי כי עומד להפתח בית ספר לטיסה של חיל האוויר, החלטתי להשאר ולהתגייס. פניתי למשרדי חיל האוויר ביפו, לאדם בשם יואל שאצוב וביקשתי להתגייס. תשובתו היתה שהקורס עוד לא נפתח ושאני יכולה להדריך שימוש בדאונים בגבעת המורה עד שייפתח הקורס, עשיתי זאת כחצי שנה. כשסיימתי את קורס הטיס נשלחתי לקורס נוסף למטוסים דו מנועיים. כשסיימתי את קורס הטיס למטוסים דו מנועיים נסעתי לאנגליה עם חמישה טייסים נוספים כדי להתמקצע בהטסת מטוס המוסקיטו. כששבתי לארץ שירתתי תחילה בתל נוף, לאחר מכן עברנו לבסיס חצור ושם התחלתי להדריך על המוסקיטו, ולבסוף פיקדתי על טייסת 110. במבצע סיני נלחמתי עם המוסקיטו. יום אחד יצאתי לטיסה מעל מצרים, ולפני הנחיתה התברר כי יש תקר בגלגל המטוס ונאצלתי לבצע נחיתת חירום, המטוס נהרס לחלוטין אך אני לא נפגעתי. תקופה לא ארוכה לאחר מכן נסגרה טייסת 110 והופסק השימוש במטוסי המוסקיטו. לאחר סגירת הטייסת נשלחתי לאנגליה לקורס מדריכי טיסה מתקדמים שארך 8 חודשים. כשחזרתי ארצה נשלחתי לקורס פו"ם מחזור ה' 1958-9. אחרי הקורס נשלחתי לקריה לעסוק בבטיחות טיסה. השתחררתי בדרגת רב סרן. במלחמת ששת הימים, כבר הייתי במילואים והטסתי מטוס פוגה במשימות הפצצת מטרות במצרים ובגדה המערבית.

רשימת המטוסים שהטסתי:

בארץ:

1. Stearman דו כנפיים- חד מנועי
2. Pipercub חד מנועי

3.Fokker חד מנועי

4. Harvard חד מנועי- מבצע סיני
5. Consul דו מנועי
6. Anson דו מנועי
7. Fouga Magister דו מנועי - ששת הימים

באנגליה:

1. Provost
2. Mosquito
3. Meteor
4. Vampire

לאחר השחרור

בגיל 34 התחלתי לעבוד כטייס באל על. הייתי קצין ראשון במטוס בריטניה ובואינג 707, לאחר מכן הוסמכתי כקברניט ב-707 ובואינג 747. במהלך שירותי באל-על הייתי פעיל באיגוד הטייסים הארצי והעולמי והשתתפתי בכנסים ברחבי העולם. בגיל 48 יצאתי לפנסיה מוקדמת, אך המשכתי לטוס עם חוזה מיוחד במשך שלוש שנים ונתבקשתי לכתוב את ספר עזר המבצעים של אל על שנמצא בשימוש עד היום. לאחר כתיבת הספר הפסקתי לעבוד ועסקתי בתחביבי. יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים. כל חיי גרתי קרוב לנמל התעופה בן גוריון.

אורלי דייב נפטר ב- 2015, יהי זכרו ברוך