סא"ל איל (פיינגרש) אליהו אלי

בשואה

אליהו פיינגרש נולד בגרמניה ב- 19 ביולי, 1923 בכפר אובלגנה (Ovelgonne) ברחוב מיטלשטראסה 10. משפחת פיינגרש היתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. הכפר אובלגנה נמצא על יד העיירה צלה (Celle),  בסמוך לעיר הנובר, כשעת נסיעה ממחנה הריכוז ברגן בלזן.

ביולי 1937 עברה המשפחה לגור בבניין הקהילה היהודית בצלה, בדירה ברחוב Im Kreise שמספרה 24, בצמוד לבית כנסת כבן 250 שנה, שבמקום. בליל הבדולח שרפו הנאצים את תוכנו של בית הכנסת והפכו את המבנה למחסן אשפה. בית הכנסת שוקם לאחר המלחמה והדירה שבה גרה משפחת פיינגרש הפכה למוזיאון לזכר קהילת צלה.

אלי הצליח לעלות ברגע האחרון לבדו לארץ בעלית הנוער, באפריל 1939. הוא נקלט והתקבל כחבר בקיבוץ שריד.

הוריו רבקה ויצחק, שלוש אחיותיו, מרים, שושנה, וציפורה ואחיו הצעיר חיים, לא הספיקו  לעלות לישראל ונספו  בשואה. אחותו ציפורה היתה נשואה ולה בן בשם גדעון, שנספה גם הוא. אחיו בנימין, ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, עלה לישראל בתום המלחמה. התגייס אף הוא לחיל האויר ושירת במערך הטכני.

במרוצת חייו הקפיד אלי לצום מדי שנה פעמיים: ביום כיפור וביום השואה, כזכרון לבני משפחתו שנרצחו בשואה. זכרם של בני משפחתו עיצב וליוה את אלי בחייו ובהחלטותיו והוא דאג להנציחם במספר אופנים:

בשנת 1975 לאחר שחזר מביקור בבית הכנסת בצלה כתב מאמר במוסף חותם של עיתון על המשמר. כותרת המאמר: "בית הכנסת שלי". את המאמר פתח כך: "...כמרבית המשפחות היהודיות שסבלו ונפגעו קשה בתקופת השואה, כך גם משפחתי הגדולה איננה יכולה לסתום את הגולל על התרחשויות אותה תקופה איומה בתולדות העם היהודי. לעיתים, לרגל אירועים או פגישות שבאקראי, אתה חוזר לאירועי אותה תקופה, כאילו קיימת המשכיות נצחית להשפעותיה, המחייבת גם אותך להיות כגשר בין הדורות..."

בשנת 1986 הציבו אלי ואחיו בבית הכנסת בצלה לוח זכרון לבני משפחת פיינגרש שנרצחו בשואה. באופן דומה, אלי הציב לוח זכרון גם בבית הכנסת "מורשת אבות" ברמת השרון, בו עלו לתורה שלושת בניו.

בשנת  2004 נקבעו על ידי אירגון יהוד-נוצרי, שש אבני נגף במדרכה שבחזית בית הכנסת שבהם הונצחו שמותיהם של בני משפחת פיינגרש שנרצחו בשואה. בהמשך אותה שנה, בסיור שורשים שיזם אלי באובלגנה ובצלה, השתתפו כשלושים מבני משפחת פיינגרש. בבית הכנסת נשא אלי את הדברים הבאים:

" עבורנו, צאצאי המשפחות היהודיות בצלה משנות העשרים, השלושים והארבעים, ארוע זה הוא בבחינת יום קדוש והיסטורי. למרות שאיננו נמנים על תושבי העיר הקבועים יש לנו, כמו לכל שאר האנשים המרגישים את עצמם קשורים לבית הכנסת, צרכים ויחסים מיוחדים לבית הכנסת ולמוזיאון. שני המבנים הללו, אבני הנגף השקועות במדרכה שלפניהם, ספסל התפילה המשוחזר ולוח הזכרון המשפחתי קשורים ישירות במשפחתנו. קשר זה גם מסמל את כושר השרידות של העם היהודי בכלל, ואת זה של משפחתנו, המיוצגת כאן על ידי 30 נפש, בפרט. ישנם ערכים ורגשות שאינם מכירים בגבולות גיאוגרפיים, פוליטיים או מנהליים. ערכים אלה הם בעלי תכנים הומיניטריים ואוניברסליים, ואלה עמדו היטב במבחן התוצאות ברחבי העולם” .

בבית הקברות של רמת השרון הקים אלי מצבת זכרון לבני משפחתו שנרצחו. בתחתית מצבת הזכרון קבר צנצנת עם אפר שהביא עם אשתו פנינה מאושוויץ.

לאחר שחלה במחלה סופנית והבין שימיו ספורים התחיל לכתוב ספר אוטוביוגרפי על חייו והשקפת עולמו. אלי נתן לספר את השם: הסתכל סביב. אמרה זו נחקקה לאורך שנים מעל לוח התדריכים ברבות מהטייסות בחיל האויר. אולם, מעבר לחיפוש מטוסי אויב , עבור אלי היתה לאימרה משמעות נוספת ורחבה של התבוננות רחבה ומעמיקה על החיים. לאחר שנפטר, אשתו, שלושת בניו, ואילן ורשאי, סימו את כתיבת הספר. את הפרק הראשון הקדיש אלי לזכר בני משפחתו שנרצחו בשואה.

על  על ילדותו בכפר אובלגנה סיפר אלי בין השאר: " ...רוב האחים נולדו בדירת המשפחה הקטנה בעזרת מיילדת, דבר שהיה מקובל באותם הימים. למעשה, כל ילדותי ונעורי עברו עלי בחדר הלידה שלי, בחיק המשפחה, שהיתה גדולה ומרובת ילדים ...תנאי הקיום של המשפחה מרובת הילדים ששכנה בדירה בת שני חדרים ומטבח היו קשים ולא נוחים – היינו משפחה מאוד עניה ...אני זוכר שכאשר זוג הנעליים של אחד מאיתנו נעשה קטן מדי למידתו, היה תמיד מתח לגבי זהותו של מי ש"יזכה" לקבל את הזוג המחודש. גינת ירק, מספר עצי פרי ולול תרנגולות קטן סיפקו למשפחתנו צרכי מזון בסיסיים ...בתקופה שמרבית הילדים שהו בבית, אכלנו את הארוחות העיקריות במשמרות ...ההורים חינכו אותנו, עשרת ילדי משפחת פיינגרש, למספר ערכים: יסודיות, יחס רציני לכל עניין ובתוך כך כמובן גם לאנשים ...במבט לאחור אני חושב ששני הורי באמת הקימו משפחה לתפארת ...המשפחה גם היתה מאוד ציונית..."

את רצונו להיות טייס הרגיש כבר בכפר אובלגנה, וכך סיפר:

" ...בסביבת הכפר אובלגנה היה גם שדה תעופה בשם ויטצנברוך ששימש כבית ספר לטיסה של הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני ...כילדים היינו לוקחים את האופניים, גומאים את חמשת הקילומטרים לשדה התעופה, נדבקים לגדר ומסתכלים על מטוסים של ממש ממריאים ונוחתים ....היינו בקיאים בכל סוגי המטוסים והתרגילים, התלהבתי מכך מאוד אך כבר אז הרגשתי, בניגוד לחברי הגויים, שחיל האוויר הזה אינו שייך לי..." 

תקומה

עם עליתו לארץ אלי נקלט בקיבוץ שריד והיה לחבר קיבוץ. בשנת 1941 התנדב לפלמ"ח, שבמסגרתו לחם במלחמת העצמאות. תחילה שרת במחלקת הגלבוע בפלוגה א', שמפקדה הראשון היה יגאל אלון. לאחר מכן הצטרף למחלקת הטיס של הפלמ״ח.

בשחקים

לי סיים את קורס טיס מינוס אחד כטייס קרב. במהלך שירותו, פיקד על שבע טייסות, על בית הספר לקצינים של החיל, וכן על בסיס שדה דב בתל אביב. לבקשת הצבא מקציניו הבכירים, עיברת את השם פיינגרש לשם איל, אך תמיד הקפיד לציין גם את השם פיינגרש. אלי נאלץ להפסיק לטוס בגיל 60, בגלל איוושה שהתגלתה בליבו. אך המשיך את שרותו במילואים עד גיל 80 בענף היסטוריה של חיל האויר וביחידה לאיתור נעדרים. 

כמפקד בח"א 15 חזר אלי לגרמניה וכך סיפר:

"...בשנת 1964 יצאתי לגרמניה לשם לימוד מטוס הקישור הגרמני דורניר-27, שכונה בישראל בשם "דרור" ושחיל האוויר הישראלי קנה באותה עת כחלק מהסכם השילומים. הייתי מפקד בח"א 15 בשדה דב בדרגת סא"ל, המטוסים יועדו לטייסת 100 שפעלה בבח"א 15, ואני יצאתי בראש המשלחת הצבאית הישראלית שכללה עוד טייסים ואנשי קרקע. משהגענו לגרמניה התגלה לי שאנחנו נשהה בבסיס חיל האוויר הגרמני ויטצנברוך בקרבת העיירה צלה, אותו הכרתי מילדותי ...כמפקד המשלחת קיבלתי לשימושי מטוס דורניר-27 וטייס של חיל האוויר הגרמני, ובדרכנו לביקור אצל המכונאים הוריתי לטייס לסטות מהנתיב ולטוס מעל הכפר אובלגנה ...הדורניר-27 היה מיועד גם לצילום אנכי, ולכן היה לו פתח בגחונו דרכו ניתן היה לצלם. לקחתי עימי מסרטה, טסנו מעל אובלגנה ולפי הוראתי הטייס הגרמני ביצע עוד ועוד סיבובים מעל הכפר, מבלי שהוא הבין מה בעצם רצוני, למה אני נטפל דווקא למקום הזה ומדוע אני מצלם אותו. כעבור דקות ספורות המשכנו לבסיס התחזוקה שם ביקרתי את המכונאים, אך לא יכולתי שלא לחשוב על הנער אליאס פיינגרש שברגע האחרון יצא בעור שיניו מגרמניה, חזר לאובלגנה כטייס ומפקד בכיר בחיל האוויר הישראלי, ועוד נותן פקודות לטייס גרמני לטוס מעל המקום..."

אלי הדריך מאות פרחי טיס. חניכו, מפקד חיל האויר לשעבר, האלוף אמיר אשל, אמר בטקס סיום קורס טיס 164, ביוני 2012: "...שלושים שנה לאחר הקמת טייסת א' של שרות האוויר טסתי במטוס פייפר ישן עשוי מבד בגיחתי הראשונה בקורס טיס. מאחורי ישב מדריך קפדן, איש מקצוע עתיר נסיון. היה זה מפקדה הראשון של אותה טייסת א', סא"ל אלי איל...". מקרי אך סמלי הוא הדבר שאמיר אשל גם היה זה שהוביל את מטס חיל האוויר בשנת 2003 מעל מחנה ההשמדה אושוויץ שבו נרצחו שלושת אחיותיו של אלי.

לאחר השחרור

אלי שירת שנים רבות כאזרח עובד צה"ל והדריך פרחי טיס רבים בבית הספר לטיסה. עבד כעיתונאי ופרשן צבאי, והיה חוקר היסטוריה עצמאי בתחומים של לוחמה אווירית ותקופת בית שני. כמו כן עבד בהסתדרות הציונית, ושירת בציריך כמזכיר הפדרציה הציונית באירופה. אלי שהאמין באמרתו של מפקדו מהפלמ"ח יגאל אלון: "עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו  דל ועתידו לוט בערפל", הקדיש זמן רב לחקר ותיעוד ההיסטוריה של חיל האויר. בין כתביו הספר שורשי חיל האויר שאותו חיבר ביחד עם עידו אמבר ואבי כהן.

אלי שיחק טניס יותר מ-50 שנה, היה זקן שחקני הטניס בישראל במשך שנים רבות והשתתף כשחקן טניס  במשחקי המכביה שנערכו בארץ. לאחר מותו, במכבייה ה-18 ב-2009, הוענקה לו מדליית זהב ותעודת הצטיינות. מסלול חייו לא איפשר לאלי ללמוד בצורה מסודרת. הוא סיים את לימודיו לתואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה בגיל 80. בשנת 2009, כשהוא בגיל 85 ולמרות שחלה במחלה קשה, סיים בהצטיינות את התואר השני בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

אלי היה נשוי לפנינה לבית רובינשטיין, אב לשלושה ילדים, וסבא לשישה נכדים ונין.

אלי איל נפטר ב 5.6.2009, יהי זכרו ברוך.