תא"ל איל ראובן

נולדתי ב-1935 בעיירה בטרנסילווניה, שם עברה עליי המלחמה בחברת אמי ואחי, לאחר שאבי נלקח למחנה עבודה רומני לצורך ביצוע עבודות ציבוריות וסלילת מסילות ברזל עבור ממשלת רומניה. 

שרדנו את המלחמה, על כל המגבלות שהוטלו על היהודים בתחום החינוך, הפרנסה וחופש התנועה בדרך שאיננה ברורה לי, כנראה בזכות התושייה, האומץ ומכירת חפצים מהבית, על פי מיטב יכולתה והבנתה של אמי עליה נפל נטל הדאגה למשפחה. הייתי קטן מכדי להבין לעומק את גודל המשימה.

בתקופת המלחמה ועד כניסת הצבא האדום ב-1944 אבי היה במחנה עבודה ואני, יחד עם אחי, נשארנו בעיירה יחד עם האימא. החנות של המשפחה הוחרמה ע"י הפשיסטים כך שמקור פרנסה לא היה. הבעלות על חנות משפחתית הועברה תחת איומי אקדח וחתימה כפויה על טופס "העברה מרצון" של הנכס לאחד הפעילים של "משמרות הברזל", הם הפאשיסטים הרומנים. 

היהודים, יחד עם הזקנים מתוכם שלא נלקחו למחנות עבודה, אלתרו בית ספר לילדים כך שלמדנו לימודים לא פורמליים. יהודים מהעיירה לא נלקחו למחנות ריכוז.

 

 

עם תום המלחמה, ובעצם אחרי כניסת הצבא האדום לרומניה, העלייה לארץ ישראל נראתה כדרך טבעית ומובנת לאנשים שהיו ציונים עוד לפני המלחמה. אמי הייתה מזכירת "ויצ"ו" בעיירה עד לפרוץ המלחמה, ובבית קראו את הירחון הציוני בשפה ההונגרית אשר הופץ בעיירה בקרב הקהילה היהודית הגדולה יחסית בשנות השלושים וראשית שנות הארבעים. כל דרך נראתה מתאימה, אם הובילה בסופה לארץ.

בשנת 1947 נפרדנו מרצון מההורים, כאשר אחי בן 13.5 ואני בן 12, על מנת לאפשר לנו לצאת להולנד בדרך לארץ ישראל– עם השתהות של שנה בהולנד, בפרויקט של "עליית הנוער" אשר כלל 500 ילדים. המסע לארץ ארך למעלה משנה והסתיים אחרי הכרזת העצמאות, ועוד במהלך מלחמת השחרור. הגעתי ארצה באוקטובר 1948, לקראת סוף מלחמת השחרור. 

ההורים 

הוריי עלו בנפרד, בדרך לא ליגלית עם קבוצת מבוגרים. יצאו לדרכם מספר חודשים אחרי יציאתנו מרומניה, על סיפון אנייה שמצאה עצמה בנמל קפריסאי משם הובלו העולים למחנות ההסגר בקפריסין שם שהו שבעה חודשים.

סדר האירועים הביא לכך שבסיכומו של דבר הוריי הגיעו ארצה לפנינו, כשהם מתגוררים בחיפה, ואילו אחי ואני מופנים מטעם "עליית הנוער" לחברות ילדים בקבוצים – כל אחד עשה דרכו לקיבוץ אחר בשל היגיון לא ברור במוסדות המחליטים. אני הופניתי לקיבוץ ששמו הזמני היה בוכנוולד, בשל יוצאי בוכנוולד אשר ייסדו אותו, והיום נקרא נצר סירני. כעבור זמן הצטרפתי להוריי שעברו בינתיים לירושלים.

הייתי במוסד של "עליית הנוער" בכפר סבא, ואחר כך בקיבוץ נצר סירני בחברת ילדים.

משנת 1949 התאחדתי עם ההורים ולמדתי בבית ספר התיכון בבית הכרם (ירושלים), עד הגיוס ב-1953.

 

לחיל האוויר הגעתי על פי בקשתי להתקבל לקורס מכונאים, אבל בשל הכושר הקרבי הגבוה במיון, הדרך למכונאות נחסמה אבל הוצע לי לעשות מבדקים לקורס טיס אבל רק לאחר גמר קורס מ"כים בפיקוד הדרום. את קורס הטיס אליו הגעתי במקרה סיימתי בהצלחה בשנת 1955, והשאר – היסטוריה. היסטוריה זו הביאה אותי לטיסה קרבית ברגיעה ובמלחמה, לקורס מדריכי טיס, לטיסה במסוקים גם ברגיעה וגם במלחמה, ללימודי הנדסה בטכניון על חשבון חיל האוויר ולמסלול בתפקידי פיקוד ותפקידי מטה שבסיומו זכיתי לשמש כראש המודיעין של חיל האוויר בדרגת תת-אלוף. 

עם סיום קורס טיס עברתי הסבה למטוס "מוסקיטו", עליו עברתי את מלחמת קדש.

אחרי קרקוע רפואי במשך שנה הוצבתי כמדריך טיסה ומדריך לימודי קרקע בבית הספר לטיסה. הייתי חבר בצוות ח"א שהקים בית ספר לטיסה בגאנה/אפריקה. היינו שם קרוב לשנתיים. 

עם שובי עברתי הסבה למסוקים ויצאתי מטעם חיל האוויר ללימודי הנדסה אווירונאוטית בטכניון. 

עם גמר הלימודים מוניתי למפקד בית מלאכה ביא"א 22 (יחידת אחזקה אזורית, בח"א 8). 

בהמשך שימשתי ראש מדור במטה חיל האוויר במחלקת אמל"ח.

את דרגת סא"ל קיבלתי בענף מודיעין טכני.

את דרגת האל"ם קיבלתי בתפקיד ראש מחלקת מחקר מודיעין חיל אוויר. 

התפקיד הבא היה מפקד בסיס שדה דב.

תפקידי האחרון בחיל האוויר היה ראש להק מודיעין בדרגת תא"ל.

השתתפתי במלחמת קדש, ששת הימים (כטייס מסוק), מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון. בתקיפות הסקאד העירקיות נטלתי חלק כקצין מודיעין במילואים.

 

 

מאז השחרור אני ממשיך לעבוד כיועץ בתחומים צבאיים וביטחוניים, ועובד עד עצם היום הזה.