אל"ם אלדר ניותק נתן

 

ניותק היה הצעיר לבית אדלר. כל משפחתו הושמדה בטרבלינקה. רק הוא ואחיו הבכור – פנחס נותרו כנצר יחיד למשפחתם. ויחד שרדו את נדודיהם ברוסיה, הכשרתם כנווטים, ולימים גם בחיל האוויר הישראלי היו מוכרים כ'אחים הנווטים אדלר'.

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 סיים ניותק כיתה  ו' בגימנסיה העברית בביאליסטוק. עם כניסת הצבא האדום עבר לגימנסיה של דרוסקין . ביוני 1941 עם תחילת מבצע "ברברוסה" היה עם אחיו הבכור פנחס במחנה נופש בדרוסקין, כ - 40 ק"מ מביאליסטוק, והם לא יכלו לחזור לחיק המשפחה. 

הוא ואחיו נדדו ברחבי ברית-המועצות והוא רק בן 14.5. תקופת הנדודים היתה בתנאים קשים ,תקופות של הפצצות ורעב . ורק לימים כשהגיעו לקווקאז הצליח ניותק למרות הכל,להמשיך בלימודיו וקיבל שם תעודת בגרות ב 1943. 

לאחר מכן,זייף את גילו והתנדב יחד עם אחיו לחיל האוויר הפולני, ולמד נווטות ב'בית הספר לנווטים' של הצבא האדום, בצ'קאלוב כיום אורננבורג, בהרי אורל, והוסמך ב1944 , בהצטיינות כנווט וקצין. ניותק בן ה-17 היה הנווט הצעיר ביותר . והשתתף בהפצצות על גרמניה. פרטים נוספים ,ניתן למצוא אצל אחיו רס'ן אדלר פנחס.

 

 

לאחר המלחמה הוחזר לוורשה וסופח לטייסת הממשלה הפולנית, טס כנווט לבירות אירופה השונות. הוא ואחיו חיפשו כל דרך לעלות לפלסטינה ולכן ערקו למערב אירופה בנובמבר 1945. בנובמבר 1946 הצטרף לשורות האצ"ל באיטליה כדי לעלות ארצה בדרך בלתי לגאלית ולתרום מניסיונו הצבאי כנווט ללוחמי עצמאות ישראל. עם עליה ב' הגיע לחופי פלסטינה, באוניה 'ולגווד', נתפס על-ידי הבריטים והועבר למחנה מעצר בעתלית, משם ברח והגיע לחיפה. בסוף 1946 התקבל לטכניון. הצטרף ללח"י שבראשו עמד יצחק שמיר. כינויו ב'לח"י'-לוחמי חירות ישראל, היה "שלום". עם הקמת המדינה הצטרף לצה"ל כקצין בחיל השריון ולחם תחת פיקודו של יצחק שדה, השתתף בכיבוש יהודיה.

מרגע הגעתו ארצה היה פעיל בכוחות הביטחון החל ב'לח"י', ואח'כ למרות שאיפתו להמשיך  כנווט קרבי, הוא נאלץ להתחיל בחיל השריון בפיקודו של יצחק שדה. ורק לימים צורף לצוות אוויר.

 

 

עם הקמת חיל האוויר, לאחר שהשקיע מאמצים רבים שתוכר הכשרתו ונסיונו כנווט קרבי.

הוא הועבר אליו בשנת 1948 כנווט. טס במספר טייסות והשתתף במבצעי הפצצה ביום ובלילה. כינויו הידוע והפופולארי בקרב אנשי צוות האוויר, היה "ניותק". משום מה הוא הוגדר כשייך לאנשי 'גח'ל' (שייחוסם היה נחות מזה של 'מח'ל'). נסיונו ושליטתו ב-7 שפות (בניהן: אנגלית, צרפתית ואיטלקית) איפשר לו לטוס עם טייסים שהגיעו מארצות שונות ולא שלטו בעברית. טיסותיו המפורסמות ביותר כנווט היו טיסות צילום במטוס מוסקיטו עם הטייס אל"מ שלמה להט ז"ל, הצילום ארך יומיים (מספר גיחות) ובו צולמו כל בסיסי הצבא המצרי, שדות התעופה וקהיר.  היוזמה וביצוע הטיסות היו של ניותק ושלמה, מבלי שקיבלו  רשות מהממונים עליהם, ועל כך נשפטו, ואח'כ קבלו חנינה מבן- גוריון, ששבחם על הביצוע. הצילומים שימשו לתכנון מערכת סיני – מבצע קדש ב 1956. 

ניותק שירת כנווט ראשי בחיל האוויר, יועץ אווירי למפקדת חיל הים וראש ענף אוויר 3. השתתף כנווט בהטסת יוצאי תימן ועליות נוספות ממזרח אסיה. במלחמת קדש קישור ותאם המערכה האווירית עם הטייסות הצרפתיות, ופיתח מערכת יחסים הדוקה עם פיקוד חיל האוויר הצרפתי, שהיה התומך העיקרי של חיל האוויר הישראלי באותה תקופה. ניותק קיבל אות הצטיינות מחיל האוויר הצרפתי ונסע לצרפת למספר פעילויות חסויות של תאום בין שני החילות. האלוף עזר ויצמן כתב עליו "קצין בעל אינטליגנציה בלתי רגילה ויצירתיות בלתי מוגבלת". וכפי הנראה התקדמותו בחיל- האויר, הושפעה  גם מעמדותיו ומעברו ב'לח'י ', שלא היו ב'תקינות הפוליטית' של אותם ימים.

ניותק שירת בחיל האוויר בכל המלחמות עד מלחמת לבנון הראשונה בה שירת כקת"א (קצין תיאום אווירי) קצין קישור בין חיל האוויר לכוחות היבשה. בשנים 1962-5 בהיותו בשליחות מטעם משרד הבטחון וצה'ל בארה"ב חלקן סודיות ,סיים גם לימודי תואר M.Sc   בהצטיינות, בהנדסה תעשייתית באוניברסיטת קולומביה.

ב-1985 סיים את שירותו כסגן אלוף .ודרגת אלוף משנה  שהוענקה לו במילואים

 

 

לאחר השחרור משירות סדיר התמנה על-ידי האלוף קשתי כיועץ במשרד הביטחון ומתאם בין המשרד לבין התעשיות הביטחוניות בארץ ובאירופה, שם היה כפוף לראש משלחת המשרד בצרפת. הקים את מפעלי ת.א.ת – תעשיות אביזרי תעופה, דירקטור בתעשייה האווירית ונציג חברת GE גנראל אלקטריק, לנושאי חיל האוויר.

 ב1985 פרש לגמלאות.

ב 11 ספטמבר 2003 נפטר.

הותיר אחריו שתי בנות- נרי ומדי, ושלושה נכדים. שלושתם שירתו בצה'ל , בתפקידים מיוחדים. כולם חיים בארץ.

 

מקורות נוספים ראה גם-

כתבתו של אורי דרומי , הארץ, 2003 נובמבר- לאחר מות'- טייס ישראלי גאה.

כתבתו של וולדן, בטאון חיל האוויר, מס 54 . 1.12.2003. 

'השמים אינם הגבול'- ספרו של אליעזר,ציטה, כהן. ספרית מעריב 1990.