סרן בלטיטה אברהם

בשואה

בשנת 1939 הייתי בן 10. הבית בו גרנו בוורשה נהרס בהפצצה הראשונה של הגרמנים, ונשארנו חסרי כל. אבא, אמא, אחי הקטן ואני עברנו למרתף בו גרה סבתא. אבא, סוציאליסט בדעותיו היה בסכנת חיים, ברח לרוסיה ונדברנו להיפגש בביאליסטוק. למזלנו, אמא הסתירה כמה מאות דולרים שנתפרו במעיל אותו היא לבשה תמיד. כסף זה קיבלנו במשך השנים מקרובי משפחה בארה"ב. בכסף זה שכרנו עגלה עם סוסים, חצינו את נהר הבוק בגבול פולין בין רוסיה לגרמניה. התגלגלנו ברוסיה במשך שנתיים מקיובישב (כיום סמרה), שם למדתי בבי"ס. עברנו מקולחוז לקולחוז עד למלחמת גרמניה רוסיה ב-1941. נאלצנו לעזוב לטשקנט, אוזבקיסטן, שם עבדתי עם אמא בשדה כדי לקבל צלחת מרק. בגלל המצב הכלכלי הקשה אמא מסרה אותי לבית ילדים שהקים צבא אנדרס, איתם הגעתי לטהרן. לאחר שנה בטהרן עזבנו דרך הודו ומצרים והגענו ארצה ברכבת ממצרים לחיפה בשנת 1943.

תקומה

הגעתי בגיל 14 לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן עם קבוצה שכונתה ילדי טהרן. למדתי בבי"ס בקיבוץ, שם קיבלתי את החינוך הארץ ישראלי בחיים השיתופיים עם ילדי הקיבוץ.

את האהבה לציור קיבלתי מהמורה שלנו האמן יחזקאל שטרייכמן. נפגשתי עם בני קיבוץ ששרתו במחלקת הטייס של הפלמ"ח, שם נבט בי הרצון להיות טייס כמוהם. בשנת 1946 התגייסתי לפלמ"ח.

בשחקים

לפי בקשתי ולמרות שלא האמנתי, התקבלתי למחלקת הטיס של הפלמ"ח, שהיתה ממוקמת בקיבוץ נען. עבדנו שנה ולמדנו אחרי שעות העבודה הקשות כדי לממן את לימודי הטיס. הבריטים שלטו אז בארץ ונאלצנו ללמוד לטוס בקלוב תעופה אזרחי בפיקוח בריטי, כדי לטשטש את עובדת היותנו בפלמ"ח. סיימתי את הקורס ובידי רשיון בריטי והסמכה לכל כלי הטיס. הקורס על מטוסי אוסטר נערך בשדה התעופה ברמלה, במחנה צבא בריטי. עם פרוץ מלחמת השחרור שדה התעופה הקרוב לרמלה היה בידי הערבים. עברנו לקיבוץ יגור, בקרבת שדה התעופה בחיפה, שם קיבלנו השלמת האימונים. לפי החלטת חיל האוויר הוצבתי בטייסת הגליל במושבה יבניאל. רוב אנשי הפלמ"ח היו מהגליל. השתתפתי בקרבות לשחרור הגליל, כולל אספקת מזון לקיבוצים נצורים ועזרה בהטלת נשק ממטוסים לכוחות הלוחמים. באופן ישיר השתתפתי בקרב האחרון על שחרור נבי יושע במצודת כח, בסיוע להתקפה האחרונה של כוחות הקרקע, אחרי שני נסיונות נפל עם הרבה נפגעים ואבדות. ב-1949 אמור הייתי לנסוע לצ'כיה כדי להתאמן ולקבל את מטוסי המסרשמידט, אולם בבדיקות רפואיות התברר כי אני לוקה בעוורון צבעים ולכן לא אוכל לטוס לצ'כיה. הציעו לי להשאר בצבא אך בחרתי להשתחרר ולחזור לקיבוץ אשדות יעקב. השתחררתי ב-1950 בדרגת סרן.

לאחר השחרור

לאחר השחרור חזרתי לקיבוץ. הייתי נשוי, עבדתי בחקלאות ושם נולדו שני ילדי. בשנת 1960 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לירושלים שם אני מתגורר היום. בירושלים המשכתי לעסוק בציור. עבדתי בחברת "חירות" שהיתה בבעלות סולל-בונה. עבדתי בתכנון וחישוב כמויות לבניינים עד לגיל הפנסיה.

יש לי שני ילדים, שישה נכדים ושישה נינים (בינתיים)