רס"נ בן יוסף מיכאל

בשואה

כשהייתי בן חמש, נחת מטוס דו-כנפי ליד בית בכפר קטן במזרח רומניה, ובו טייס וכלב. הטייס ירד על מנת לרוקן את עצמו, והכלב קפץ בעקבות הטייס. כל הילדים רצו לראות את הפלא המעופף, וגם אני רצתי כמו כולם. הייתי מוקסם, מהופנט חלמתי באותו יום למרות שהעיניים שלי היו פקוחות בשמש של אחר הצהריים. לאחר כמה דקות, הטייס קרא לכלב  Fero (ברזל ברומנית) ולפקודה, פרו קפץ לתא הקדמי כטייס מאומן, אחריו עלה לתא האחורי הטייס בעל החזות המשונה והמשקפיים הגדולים, ושניהם המריאו ונעלמו בשמיים הכחולים. הם עזבו אך נשארו לעולם בלב הילד כחלום חייו. החוויה הזאת כבר בגיל חמש גרמה להחלטה גורלית: כשאגדל, אהיה טייס.

בהיותי ילד בן 11, בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם הצטרפות רומניה למדינות ה"ציר" עם גרמניה, נחשפנו (לצערי), אמי ואנוכי למראה הקשה של הורדת הגופות מרכבת המוות של העיר שבה גדלתי (Iasi).  אח אמי היה בין הקורבנות. עגלות הסוסים עם המתים נשארו כתמונה חיה לעולמים. זו טראומה שמדי פעם חוזרת ואין אפשרות למחוק אותה. הייתי עד לפוגרום שהיה בעיר. הייתי אצל דודה בעיירה קרובה שבה נעצרה רכבת שבה היו כ‑3,000 יהודים שמתו מצימאון ומחום. ברכבת היו שני אחים של אמא, דודים קרובים, אחד מהם שרד והשני מת ברכבת. כילד עזרתי לחלק מהם כי אמרתי להם לא לשתות את מי הביוב והבריכה שהיתה במקום, מי ששתה מת כמעט מיד. כך הצלתי את דודי הקרוב, אחיה של אמא, שהגיע לארץ מאוחר יותר.

בין השנים 1939 עד 1944 חייתי תחת משטר גרמני נאצי ובהמשך תחת משטר קומוניסטי עד עלייתי ארצה. בתקופת השואה הועברנו לבית ספר יהודי (תלמוד תורה) שם המשכנו ללמוד עד לשחרור הסובייטי באוגוסט 1944. בשנה האחרונה של המלחמה גרנו במרתף שליד הבית עקב הפצצות של בנות הברית ומאוחר יותר הפצצות של הגרמנים והרוסים. לא חגגתי בר מצווה בגלל השהות במרתפים.

אני מבקש להתמקד ולכתוב על היותי בר מזל ולא על טראומות ילדות. על זה הוענקה לי תעודה "פרח ניצול" מצבא הגנה לישראל על תרומתי להמשך קיום העם היהודי.

תקומה

גדלתי כילד המכור לתעופה. עד גיל 17 התמכרות זו התבטאה בקריאה בלבד על טיסות ומטוסים. כאשר הגיעה ההזדמנות הראשונה, בצורת קורס טייס ראשוני מטעם השלטונות הקומוניסטיים של אותם הימים, התנדבתי כמובן לקורס. טסתי כמאה שעות וקבלתי רישיון טייס אזרחי (שעדיין באמתחתי). חזרתי לסיים את לימודי הבגרות ובהמשך בטכניון והמזל שיחק לי מחדש: לא התקבלתי לחיל אוויר הרומני בהיותי בן של מעמד פסול, בורגני, לא של בן מעמד הפועלים. בגיל 19 עליתי ארצה עם אמי. אבי נשאר עד סוף ימיו באותו כפר בו נולדתי וגדלתי עד גיל שבע. אגב, אבי לגם כל חייו בקבוק יין לבן ליום (אין באזור יין אדום) חוץ מהימים שלגם יותר, והגיע לשיבה טובה, לגיל תשעים.

לאחר גמר הלימודי בשנה ראשונה בטכניון קיבלנו אישור, אמא ואני, לעלות לארץ. הגענו לחיפה באוניה טרנסילבניה ב-19 באוגוסט 1951 מבלי לדעת מילה בעברית. הגענו למעברת נחלת יהודה, לאוהל מכובד ושתי מיטות סוכנות. כאן המזל לא כל כך עבד. באותה שנה היו הרבה גשמים, ומתחת למיטות הסוכנות, נוצר נחל צנוע אך עקשן. באותם חודשים ראשונים עבדתי בבניין תחת שרביטו של נתן, בן דוד יקר. כמו מרבית העולים החדשים, עבדתי מבוקר עד לילה והשתכרתי 2 לירות ליום, וזה הספיק כדי לחיות. היו לי ציפיות שבעבודת הבניין אלמד עברית. די מהר הבנתי שהשפה העברית זרה לעובדי בניין של אותם הימים. הם דיברו בשלל שפות פרט לעברית. רומנית, פולנית, טוניסאית, עיראקית עסיסית, ומדי פעם היו מקללים בצרפתית מרוקאית. גמלה בליבי החלטה גורלית, שאתגייס לצה"ל למרות שלא הייתי חייב. רק בצבא אלמד עברית, אמרתי לעצמי. החיים של אותה תקופה הציבו דרישות ברורות, צניעות והתאקלמות מהירה. כשהגיעה השעה, התייצבתי ברחוב בוסטרוס (אילת היום) שביפו, והצהרתי ברייש גלי על היותי טייס בעל רישיון תקף. הרב-סמל הממונה על הגיוס היה המום. באותם הימים, טייס היה מוצר יקר, מוצר של חו"ל ובטח לא מרומניה. חיל האוויר היה בחלקו מורכב מיוצאי חו"ל עם בסיס אנגלו–סאקסי, במיוחד המדריכים. בהתרגשות, קבלתי זימון מיידי לבדיקה רפואית במחנה תל נוף כולל כרטיסי נסיעה באוטובוס אגד לשני הכיוונים.

בשחקים

אם יש אודיסיאה לטייס, הרי שהחלה בתל נוף, על מרכיביה וסיבוביה האין סופיים, על חוסר השפה המשותפת, על אי הבנות, על מבחנים מוזרים באותיות לא מוכרות ועוד כהנה וכהנה. ואני צעיר בן עשרים, כחוש, מצומק וקצת רעב, חולם ולא מצליח להבין איך מתקדמים לקראת המטרה. עברתי את המבחן הרפואי וצורפתי לקורס טיס מספר 10 בתחילת ינואר 1952. הייתי בארץ רק שלושה חודשים, עולה חדש. במשך שנה וחצי עברתי הדרכה ומבחנים בין 22 מדריכים, ובאפריל 1953, שנה ותשעה חודשים לאחר העלייה, כעולה ותיק, הוסמכתי כטייס בחיל אוויר הישראלי. היינו קורס קטן, סיימנו רק 7 חניכים, מסך הכול 76 שהיו בתחילת הקורס. קורס הטייס לבדו, מן הראוי שאכתוב עליו ספר. במבט לאחור, נדמה לי שהמציאות של אותם הימים היתה במיטבה. מסדר הכנפיים היה בעבורי שיא של הגשמת חלום הילדות, שיא של אושר שרק גבר צעיר יכול להרגיש. בשנת 1958 החלטתי להשתחרר מצה"ל אחרי  שש וחצי שנים בשרות חובה וקבע, ושרתתי עוד עשרים שנים במילואים. בחיל האוויר טסתי על מטוסי סטירמן, הרווארד, ספיטפייר, אוקספורד - קונסול, מוסקיטו, דקוטה, נורד והרקולס. בשנת 1956 השתתפתי כטייס מוביל בהצנחה למעבר המיטלה ובפינוי הצנחנים הפצועים, ובהמשך הרבה ימים ושעות מילואים כולל טיסת החילוץ המפורסמת באנטבה.

לאחר השחרור

מהכובע הצבאי עברתי לכובע האזרחי. טסתי במשך ארבעים שנה בחברת אל על, ממטוסי הבוכנה הראשונים, הקונסטלישן, דרך "הענק הלוחש" בבריטניה, בואינג 707, בואינג 747-200 ובואינג  747-400. הכובע האזרחי קיבל משנה תוקף כספק ידע בין לאומי, כמדריך עולמי לתרבות וכמובן לגסטרונומיה ויין בין לאומי.

באל על, כמו בחיל האוויר, ההתחלה לא הייתה קלה, היה עלי להתאים את עצמי למציאות חדשה, למציאות שאינה סלחנית לאיש שאינו מתאים או זורם עם נהלי הטיסה האזרחית השונה. בוועדת הקבלה של אל על ישבו אנגלי, הולנדי וישראלי שסרב לדבר עברית. הופעתי מצוחצח ומגוהץ במדי חיל האוויר. לאחר שיחה קצרה, נשאלתי מתי אני מתכונן לעבור את המבחן האזרחי (המסחרי הראשוני). הסברתי שבאמתחתי רישיון מסחרי. אם כך אמרו, כדאי לך לעשות את מבחן ה-  ALTP, רישיון שכל קברניט חייב. תשובתי היתה מיידית: אני בעל הרישיון הדרוש. אם כך, מאחר שתתחיל לטוס על הקונסטלישן, אתה חייב רישיון מטוס. כמובן שגם רישיון כזה היה בין הניירות שהגשתי לקבלה. אחרי חצי שנה כטייס מתלמד, הוסמכתי כקצין ראשון לאחר מבחן אחד. כך עברתי בין המטוסים של אל על ושל חיל האוויר. במשך הזמן, אל על התקדמה ממטוסי הקונסטלישן לבריטניה ולבואינג 707. בהיותי עדיין קצין ראשון, עברתי קורס הסבה בחברת בואינג בסיאטל, ומשם חזרתי עם המלצה חמה לקברניטאות. בין השאר, היה לי הכבוד להיות אחד מטייסי אל על שהטיסו את בן-גוריון לבורמה. אחרי ארבע וחצי שנים באל על וארבעה מבחני טיסה עם ארבע קברניטים מפקחים, הוסמכתי כקברניט בחברה. רק בן 32, גבר צעיר בעיני רבים לתפקיד הבכיר באותם הימים. במשך השנים צלחתי את דרכי עד לדרגת טייס ראשי ומנהל צי 747-200. השנים באל על לא היו לבטלה. בהיותי קברניט פעיל, סיימתי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה תל אביב ולקראת סוף תואר מאסטר בטעימת יינות מאקדמיה של נאפה שבקליפורניה. בסיום הלימודים, כתבתי את "ספר היין" לקהל הישראלי הצמא לדעת משהו על הנוזל שמוזגים לכוס. הספר זכה להצלחה רבה, למעלה מ- 30,000 עותקים נמכרו ועל הקיר בחדר העבודה שלי תלוי "ספר זהב"!

עוד בהיותי קברניט מדריך ובוחן, עברתי מבחנים לרישיון משיט. רכשתי ספינה באנגליה וכימאי מתחיל הפלגתי לראשונה עד חיפה. עם הזמן, הייתי לקברניט מוביל ספינות של ידידיי, מפינלנד ומצרפת לארץ. כך הכרתי עולם שאינו מוכר לאנשי היבשה או לאנשי השמיים, פן חדש מסקרן ומלא אתגרים.

את שנותיי האחרונות כקברניט ניצלתי ללימודי תורת היין,  Wine Master מקצוע מורכב הדורש תכונות לא מוכרות לאיש הלוגם. על מנת להשיג את התואר, למדתי במשך עשר שנים, בין הטיסות ובין החופשות, ואני ממשיך ללמוד. מקצוע היינניות אינו מרשה להתנתק, ועם כובע היינן אני ממלא את שעות הפנאי של היום. הידע ואהבת היין הביא אותי למקומות המעניינים ביותר בעולם, למסעדות הטובות והמפורסמות, לפינות האור והיופי של הפלורה והפאונה העולמיים. זה אני, דובר וכותב בארבע שפות, קורא ספר לשבוע, מחבק את משפחתי וידידיי וחי את מלוא שנותיי. אני בר מזל. תמיד ידעתי לקבל את מה שהחיים מזמנים במידה ובהבנה, גם כאשר התגוררתי באוהל קטן עם נחל עקשן מתחת למיטה, וגם בטיסות קשות ומסוכנות, בכל מזג אוויר, כמעט בכל מקום בעולם. 

רעייתי אביבה ואני גידלנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן ויש לנו תשעה נכדים.