סא"ל בן שחר ישראל

ישראל (טיבי) בן-שחר, מראשוני הטייסים של חיל האוויר

ישראל שטרן, שהכל כינוהו טיבי, נולד באורשטיה שבטרנסילווניה והיה פעיל בתנועה הציונית "גורדוניה". במלחמת העולם השנייה נשלח על ידי השלטונות הרומניים למחנות עבודת כפייה, וב-1944 הצליח לעלות לא"י. בחיפה הוא הצטרף לקלוב הדאייה ובשבתות היה מזנק עם הדאון מכפר ילדים ליד עפולה. האווירה הדמוקרטית בקלוב השפיע על אורחותיו בהמשך: כמפקד תמיד התייחס לפקודיו כאל שווים. אחר כך למד לטוס בחברת "אווירון", ועם פרוץ מלחמת הקוממיות ביצע במטוסיה הקלים של טייסת א' כמה גיחות לנגב.

ערב הקמת המדינה נשלח טיבי עם קבוצה של טייסים חסרי ניסיון מספיק להשתלמות באיטליה. אולם בשדה התעופה לא המתין להם איש, ואחרי זמן מה הם המשיכו לצ'כוסלובקיה ושם המתינו שבועות עד שסודר להם קורס באקדמיה של חיל האוויר הצ'כי. משם המשיכו לבסיס צ'סקה בודיוביצה, שבו עברו הסבה למטוסי מסרשמידט. אחד ממדריכיהם שהגיע מהארץ היה ג'ורג' ליכטר חם המזג, טייס אמריקאי מנוסה שהתנדב לחיל האוויר. מאיר רוף, אחד החניכים, אומר כי טיבי סיים את הקורס עם הציונים הגבוהים ביותר.

בחזרה בארץ התברר להם לאכזבתם כי עדיין לא נמצאו ראויים להצטרף למתנדבי חו"ל ולקומץ הישראלים שהרכיבו את חיל האוויר בראשיתו. סא"ל (מיל') דני שפירא, אף הוא בין הבוגרים, כתב בספרו "לבד בשחקים" כי על בקשתם להשתתף בקרבות נענו כי "חיל האוויר החליט שאתם יקרים מדי ואין לבזבז אתכם בקרבות, וחוץ מזה, אתם עוד לא יודעים לטוס!" בטייסת הקרב הראשונה הם עברו קורס נוסף, ושוב הדריך אותם ליכטר הנוקשה, מהיר החימה. כשפעולה של טיבי לא נשאה חן בעיניו הוא צרח עליו בזעם. טיבי ביקש שלא יצעק, אך במקום "Don't shout" אמר "Don't cry" וכך עוד הוסיף שמן למדורה.

ב-14 במארס 1949 ניצבו ארבעת הבוגרים - מוטי הוד (פיין), דני שפירא, ישעיהו גזית (שוורצמן) וטיבי בן שחר - על מגרש המסדרים בבסיס חצור וקיבלו את הכנפיים הראשונות של חיל האוויר. מכאן התפצלו: הוד ושפירא הלכו לקרב, גזית וטיבי - להדרכה. אל"מ (מיל') דניאל שמשוני, ראש להק ההדרכה של החיל בראשיתו, מספר כי טיבי היה הראשון שנשלח על ידי חיל האוויר להשתלמות הדרכה בבית הספר המרכזי לטיסה בבריטניה, ובתחרות אווירובטיקה, שבה היה הזר היחיד, זכה במקום הראשון (ב-1958 הוא הקים את הצוות האווירובטי של חיל האוויר)

במשך שנים רבות היה המדריך הראשי של בית הספר לטיסה, כתב ספרות הדרכה ענפה והקפיד על התאמה בין חניך למדריך. תא"ל (מיל') יעקב טרנר, כיום ראש העיר באר שבע, ששימש מדריך בבית הספר לטיסה, אומר כי טיבי היה הכוח המניע מאחורי מפקדים של בית הספר. עם אחד מהם, חברו גזית, היה רב בכל שבוע: לדברי הקברניט אהוד גזית, בנו של ישעיהו, השניים מעולם לא הפסיקו להתווכח בשאלה מי משניהם אשם בהתנגשות קלה ביניהם, שאילצה אותם לנחות נחיתת אונס.

מנישואיו למרטה לבית ריינה נולדה הבת ענת. "אדם ישר ושקט", אומר עליו מפקד החיל לשעבר, אלוף (מיל') דן טולקובסקי, "שנהנה מהערכה רבה בחיל האוויר, ובמיוחד בין חניכיו". הוא לא היה איש של מרפקים. רק פעם אחת כעס, כשהטייסת שלו ניתנה לאחר, ואולי עוד פעם, כשמישהו יצא במקומו ללמוד. "אבל החזקתי את זה בבטן", אמר כשהתראיין לא מזמן לפרויקט התיעוד בעל פה של מוזיאון חיל האוויר. הוא שירת בענף בטיחות טיסה של חיל האוויר ואחרי שחרורו טס בחברת ארקיע. ב-1973, ביום השנה לקבלת הכנפיים, כיבד חיל האוויר אותו ואת שלושת חבריו במטס במטוסי מיראז' בשמי הארץ.