סא״ל גבע שלמה

בשואה

בסוף מלחמת העולם הראשונה היגרו הורי עם אחותי הבכורה לנה, מפולניה לגרמניה לעיר הנובר. 

בהנובר הם מצאו את מקומם, התבססו כלכלית והמשפחה גדלה עם עוד שלושה ילדים.

אני, הרביעי, בן זקונים, נולדתי ב-1932 למשפחה מסורתית.

אחותי לנה ואחי אריה עלו ארצה מגרמניה במסגרות ציוניות, אחותי ב-1937 ואחי בתחילת 1938.

אבי נפטר ב-1937 וקבור בהנובר.

בעקבות אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938, בעת ביקור אצל דודי יצחק, אח אימי ומשפחתו, היינו עדים, אחותי פאני ואני, למעצרם האלים מאוד על ידי אנשי הגסטאפו. לאחר בירור שמינו, סולקנו משם מאחר ולא הופענו ברשימתם.

אימי, כנראה הבינה היטב את המצב ופעלה מיידית.

למרות הכאוס ששרר, היא הצליחה לארגן שתי הסעות נפרדות לבלגיה, אחת באותו ערב בשבילה והשנייה למחרת לאחותי ולי. אימי סיפרה לי, שהיא נוסעת לעיר אאכן ותחזור בקרוב. ואכן כשהגיעו אנשי גסטאפו לדירה בלילה, זה מה שאמרתי להם. את אחותי חקרו באיומים ובמכות, אולם היא דבקה באותה גרסה.

למחרת כמתוכנן נסענו לבלגיה. זכור לי היטב המתח ששרר ברכב במיוחד במעבר הגבול לבלגיה בשעת לילה מאוחרת. בבלגיה נפגשנו עם אימי.

כיבוש בלגיה על ידי הגרמנים ובהמשך חובת לבישת הטלאי, הביא את אימי להחלטה לפזר את בני המשפחה. בעזרת הסדר בין הג'וינט והכנסייה עברתי לאזור הארדנים בדרום בלגיה למנזר שהוסב למעון לילדים. היינו כ-100 ילדים, כשני שליש יהודים עם שמות בדויים. מדי פעם, לרוב בלילה ערכו הגרמנים ביקורת במקום; כנראה חפשו פרטיזנים/צוות אויר שצנחו, לגבינו סיוט. לאחר פלישת בנות הברית בנורמנדי והגעת הכוחות לאזורינו, התחוללו סביבנו קרבות עזים ומבנה המעון שלנו נפגע. כתוצאה מכך כל הילדים פוזרו. אני נשלחתי לבית אימי בבריסל שם החיים במסתור נעשו מאוד קשים.
אימי דאגה, שאדע בעל פה את כתובת אחותי לנה בפלסטינה, מה שזכור לי היטב גם היום.

כחודש לפני שחרור בריסל נתפסה אימי ברחוב על ידי הגסטאפו ונשלחה למחנות המוות, משם לא חזרה. אימי הכינה לי ולה תיקי גב למקרה שנתפס. באותו יום שבתי הביתה, הדלת הייתה חתומה עם חותם רשמי. פרצתי פנימה וגיליתי שהתיק שלה חסר. עזבתי במהירות את המקום ועברתי לדירת מסתור מוסכמת.

תקומה

אחותי פאני ואני עלינו ארצה ב- 1946 באונית המעפילים "החייל העברי" שיצאה מנמל אנטוורפן ונתפסה קרוב לחופי הארץ על ידי הבריטים. נלקחנו למחנה המעצר בעתלית. משם עברתי לכפר גלעדי במסגרת עליית הנוער ואחותי עברה לקיבוץ חולתה (מקום מושבה של אחותי לנה ובעלה ישראל - ממייסדי הקיבוץ). בבואנו ארצה נודע לנו כי אחינו אריה גלברד שחי בחולתה היה בין נופלי כ"ג יורדי הסירה ב-1941.

בקיבוץ עבדתי בחקלאות כחצי יום ואת החצי היום השני בלימודים.

הקיבוץ היווה גורם מאוד חשוב לקליטתי בארץ. תרמו לכך, כמובן גם הורי גיסי, שלמעשה היו הורי המאמצים בקיבוץ - יהודית ונחום הורוביץ - מראשוני השומר.

הלימודים כללו מקצועות שונים, כאשר השפה החדשה מהווה אתגר לא קל. את מירב זמני הקדשתי ללימוד עברית מתוך הבנת חשיבותה להמשך הדרך.

1948 - 1950 לימודים ביה"ס כדורי. סיימתי במחזור י"ד.

בשחקים

בגלל זיכרונות ילדות (גרמניה ובמלחמה) ובהשפעת בן כפר גלעדי, הטייס אברהם פורטוגלי, החלטתי להתגייס לחיל האוויר עם שני חברים נוספים בני מחזורי בכדורי; דני היטר ויאק (מילנר) נבו התנדבנו לקורס טיס. לאחר המבדקים עם עוד כ- 150 מועמדים התחלנו שלושתנו קורס טיס מס' 5 בכפר סירקין.

בשלב קרוב לסיום הקורס, נפצעתי בתאונת דרכים (הייתי טרמפיסט) וכתוצאה מכך סיימתי עם קורס טיס מספר 7 במסלול מטוסי קרב. תחילה קורס קא"מ (ספיטפייר ברמת דוד; בפיקודו של מנחם בר). לאחר מכן הצבה לטייסת 101 (מוסטנגים) בפיקודו של מוטי הוד.

הפעילות שלי בטייסת כללה טיסות אימון, הדרכה (מדריך בטייסת ובקא"מ) וחלק ניכר בטיסות מבצעיות שהוטלו על הטייסת. באוקטובר 1954 מוניתי לסמ"ט ב' של טייסת 101.

בסוף 1955 זומנתי לקורס הסבה למטוסי סילון להמשך קידום; ועדה רפואית מנעה יציאתי לקורס.

מאחר שהמשמעות הייתה עצירת הקידום בתחום הטייס, ביקשתי לצאת ללימודים.

בתחילת 1956 התכוננתי לכניסה לטכניון, בהמשך השנה לקראת מלחמת קדש הלימודים הופסקו. הצטרפתי לטייסת 116 (מוסטנגים). בצעתי מספר גיחות, האחרונה הייתה על מתחם אבו עגילה. בגיחה זו נפגע המטוס מאש נ.מ.. לאחר שחרור החימוש נדם המנוע, העברתי ההובלה למספר 3 ועם יתרת המהירות בגובה נמוך בצעתי נחיתת אונס מחוץ למתחם. נפצעתי קל, נחלצתי ובהמשך נאספתי על ידי כוחותינו. בסיום המלחמה התחדשו הלימודים.

1957 - 1961 לימודי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון והסמכה למהנדס.
1962 עסקתי באפיון רכש של מכ"מים חדשים לח"א ולקחתי חלק בתכנון יחידות הבקרה.
1966 - 1975 פעילות בנושאי ל"א. יזום, אפיון ופיתוח מערכות שונות, שרובן הגדול תוצרת הארץ: רפא"ל, אלת"א, א.אי.אל.
1967 מלחמת ששת הימים, טסתי בטייסת 147 (פוגות בחצרים). בצעתי 6-5 גיחות יומיות.
1970 - 1978 לאחר סגירת ט' 147, לבקשתי(עבודה וכו) בטייסת תובלה – דקוטה (הצ"ח).
1973 מלחמת יום הכיפורים, עיקר הפעילות בתחום הל"א.

לאחר השחרור

לאחר הפרישה ב- 1974 עסקתי כשלוש שנים לרוב בייעוץ טכני.

אחרי כן בתעשייה האווירית בפעילות שכללה הגדרה וישום מערכת לח"א, וכן הוכחת ישימות מכלול עבור מערך בקרה ושליטה עתידי.

פרשתי לפנסיה מוקדמת לאחר סגירת פרויקט הלביא.

צברתי סך הכל כ-2000 שעות טיסה.