סרן גולדהירש ישעיהו

בשואה

הייתי בן 6 כאשר פרצה מלחמה. גרנו בעיר בה נולדתי Piotrkow Trybunalski. מייד אחרי הכיבוש הגרמני הגרמנים גידרו איזור בעיר והכריחו את כל היהודים להיכנס לאזור המגודר. אבי היה אדם עמיד היה בעל חנות פרוות וגרנו בבית מרווח, בגטו הצטופפנו כל המשפחה בחדר אחד. אחרי כשנה העבירו אותנו לעיירה בשם בוגאי (Bugaj) שם הייתה מנסרה גדולה וגרמנים בנו בונקרים, עבדנו בהעמסת עצים, גם אני עבדתי, הייתי אז בן 8.

אחרי כשנה הפרידו בינינו, אבא שלי נשלח ל מחנה בוכנוולד (Buchenwald) שם נספה. אימי ואני נשלחנו למחנה רוונסברוק Ravensbrueck)). אימי עבדה בעבודות חקלאיות בחורף הקשה שמעטים שרדו ממנו, אותי לא העסיקו בשום דבר לכן הייתי נשאר בצריף כמו ילדים אחרים, שוכב על הדרגש. היה מעט מאוד אוכל, קבלנו פרוסת לחם אחת ומרק דלוח.

אחרי שנה נוספת הועברנו למחנה ברגן בלזן Bergen Belsen, שם למעשה לא עשינו שום דבר, שם רק ציפו שכולם ימותו ממחלות ובעיקר מטיפוס. המחנה היה מלא בערמות של גביות שאף אחד לא פינה, האוקראינים ששמרו על המחנה הישתעשו בלירות באנשים באופן אקראי, שם נשארנו עד השחרור ע"י הצבא הבריטי.

עם השחרור היינו שם כ- 300 ילדים, הצלב האדום השוודי לקח את כולם לשוודיה במסגרת פעילותו של הרוזן ברנדוט.

תקומה

אחרי שעברנו בדיקות ותהליך הבראה  שנמשך כשנה נציגי עליית הנוער לקחו אותנו לטיפולם. לקחנו אותנו לצרפת ובהמשך לנמל בעיר ליבק (Luebeck) שם עלינו על אוניית מעפילים "פאן יורק". ההפלגה ערכה כשבועיים בתנאים מאוד קשים ובצפיפות רבה, על האוניה היו כ- 4000 מעפילים. הגענו לארץ ב- אפריל 1948. מהאוניה נשלחתי ישר לבית ספר החקלאי במגדיאל. בזמן הלימודים קפצתי שתי כיתות כדי לפצות על הזמן שאיבדתי בזמן המלחמה. אחרי שסיימתי לימודים במגדיאל למדתי בבית ספר מקצועי "שבח" אותו סיימתי במגמת מכונאות רכב.

עם סיום הלימודים התגייסתי ב- 1952 ונשלחתי לבית הטכני של ח"א שם עברתי קורס מכונאי מנועים. אחרי סיום הלימודים ב"טכני" הוצבתי בבסיס חצור בטייסת 110. ביצעתי תפקידים רבים, כראש מוסך דרג ב' ממונה על קו טיסה בטייסת 110 ובטייסת 101. השתחררתי ב- 1957. לאחר השחרור הצטרפתי מייד לאלעל. התחלתי כמכונאי, בהמשך התקדמתי והייתי מבקר מנועים ומערכות גוף, דבר שמחייו רישיונות של התעופה האזרחית וזה היה גם המסלול לתפקיד מהנדס טיסה.

בשחקים

הוסמכתי כמהנדס טיסה (flight engineer) ב- 1965 וטסתי על כל מטוסי אלעל.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור. פתאום אני מקבל טלפון מה-chief flight engineer שלנו ב'אלעל': "אתה צריך להתייצב בבח"א 27." טוב, אני לוקח את האוטו, נוסע לבח"א 27. ופתאום לוקחים אותנו שם למפקד הטייסת והוא אומר: "אנחנו מקבלים טייסת מהאמריקאים." נוחתים 12 הרקולסים בבח"א 27. באנו 4 אנשים מאלעל. לוקח אותנו מפקד הטייסת ואומר לנו: "תקשיבו טוב, אנחנו צריכים להטיס את המטוסים האלה. אין לנו מי שיטיס אותם. קחו את הספרים, יש לכם 5 ימים ללמוד את המטוס. תוך 5 ימים אתם מטיסים את המטוס הזה". בחיים שלי  עוד לא פחדתי כל כך כמו שאז. ואז לקחנו את הספרים. וכמעט לא ישנתי במשך חמשת הימים האלה. לקחתי אז כדורי מרץ בשביל לא לישון. ועברתי את הבחינה והתחלתי לטוס. טסנו כמו משוגעים, הייתי מגויס אז 8 חודשים בטייסת 131.

כאשר המצב נרגע קצת עברתי קורס קצינים/מכוננים מזורז וקיבלתי כנפי מכונן ודרגן סג"מ. המשכתי לטוס בטייסת במילואים עד 1985 והשתחררתי משרות המילואים. במהלך הזמן הזה קיבלתי דרגת סרן וביצעתי כ- 6000 שעות טיסה על הקרנפים.

לאחר השחרור ממילואים

המשכתי לטוס באלעל וגם בחברת קא"ל עד גיל 70, יש לי כ- 30.000 שעות טיסה על מטוסים אזרחיים.

מאז אני פנסיונר, עוסק בשייט מפרשיות, יש לי רישיון בינלאומי של סקיפר.

אני מטפל במשפחתי, יש לי בן ובת וארבעה נכדים.