סרן דשאוני ישעיהו

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי בן חמש. הורי ,אחותי ואני התגוררנו באותה עת בצ'נסטוחוב בפולין.כל המשפחה הענפה מצד הורי התגוררה בעיירה קיאלצה. בפרוץ הקרבות בין גרמניה ופולין מיהרנו להצטרף למשפחה בקיאלצה. סבי מצד אבי, שנחשב לראש השבט, שכר אוטובוס עבור כל המשפחה בו נסענו מזרחה, הרחק מהצבא הגרמני שהתקדם במהירות, תוך כיבוש שטחים נרחבים מאדמת פולין. באזור העיר הפולנית לובלין, החרים הצבא הפולני את האוטובוס. המשפחה המשיכה במנוסתה. נשים וילדים נסעו בעגלה רתומה לסוסים, אותה קנה סבי מאחד האיכרים הפולנים, הגברים צעדו ברגל. בהמשך הדרך הצליח סבי לקנות עגלה נוספת בעבור הגברים, כך הגענו לעיר לבוב במזרח פולין. באותה עת נחתם הסכם מולוטוב (שר-החוץ הרוסי) לבין ריבנטרופ (שר החוץ הגרמני) בו חולקו אדמות פולין וסופחו לגרמניה וברית –המועצות. העיר בה שהינו, לבוב, סופחה לברית המועצות. סבי שהיה בעל מפעל ליצור נייר צילום, החליט שאין לו עתיד תחת כיבוש קומוניסטי. הוא החל בהכנות לשוב לעיר הולדתו קיאלצה שהייתה, בעקבות ההסכם, תחת כיבוש גרמני. לאחר  שהייה של מספר חודשים בלבוב, יצא סבי עם רוב  משפחתנו, בדרכו חזרה הביתה. אבי חשש במידה מסוימת לחזור לעיר הולדתי צ'נסטוחוב ,לכן הוחלט כי אמי תצטרף לסבי, תגיע לצ'נסטוחוב  ("כי הרי בנשים הגרמנים לא יפגעו") ותבדוק האם גם אנחנו (אבי, אחותי ואנוכי) יכולים לחזור. באם לא, היא תשוב על עקבותיה. המעבר בין שני חלקי פולין התבצע בצורה הבאה: אנשים היו מגיעים לאחוזה גדולה שבמסגרת חלוקת פולין נחצתה לשניים וחלקה המזרחי סופח לברית המועצות וחלקה המערבי לגרמניה. בעל האחוזה, תמורת תשלום, היה מארח אנשים באחד החלקים ביום, ובלילה היה מעביר אותם לצד השני. באחד הלילות עבר סבי עם רוב המשפחה לאזור הכיבוש הגרמני ובסופו של דבר אמי הגיעה לצ'נסטוחוב. כעבור תקופה קצרה היא כתבה לנו כי המצב בעיר טוב, היהודים פתחו את עסקיהם וביקשה שנחזור בהקדם. אבי החל בהכנות לשובנו ובערב צאתנו לאחוזה הנ"ל, חליתי באנגינה קשה. הרופא שבדק אותי החליט כי יש לדחות את הנסיעה בשבועיים לפחות. כאשר הגענו כעבור שבועיים לנקודת מעבר הגבול, בעל האחוזה הודיע כי הפיקוח של הרוסים והגרמנים התחזק והוא מפחד להעביר אנשים דרך הגבול. נאלצנו לחזור חזרה ללבוב. אבי הודיע לאמי כי לא הצלחנו לעבור את הגבול וביקש ממנה לחזור ולהצטרף אלינו.

היא ניסתה פעמיים ובשתי הפעמים תפסו אותה הגרמנים והחזירו אותה בחזרה מערבה.

באותה העת הרוסים החליטו לאלץ את כל האזרחים הפולנים שגרו בשטחים שנכבשו מפולין, לקבל אזרחות רוסית והודיעו כי הסרבנים לא יוכלו להמשיך ולהתגורר וישלחו לסיביר.

אבי סירב וכך כעבור מספר שבועות מצאנו את עצמנו בקרון של רכבת משא, בדרכנו למחנה אסירים ביערות הטאייגה שבסיביר. הנסיעה ארכה יותר מחודש, הרכבת נשמרה היטב כדי למנוע כל אפשרות בריחה. המזון (בדרך כלל לחם ומרק דגים,בהחלט לא גורמה), היה מוכנס לקרונות בין שתיים לארבע לפנות בוקר. מתחנת הרכבת הסופית, הוסענו במשאיות עוד כ-24 שעות עד שהגענו למחנה. המחנה שכן בתוך יער טאייגה האין סופי הרחק מכל ישוב. המגורים היו בתוך צריפים העשויים מכלונסאות עץ ללא חלוקה לחדרים. בחלל כל צריף שוכנו כעשרים משפחות על מיטות שהוצמדו לקירות כאשר במרכז הצריף היה תנור גדול עם פלטת ברזל לבישול וחימום בחורף. החורף שם קשה מאד, הוא נמשך יותר משמונה חודשים, הטמפרטורות צונחות אל 30  מעלות סלציוס מתחת לאפס. כל האזור מכוסה בשלג שעומקו נמדד במטרים. רוב הגברים שהוגלו למחנה הועסקו בעבודות פיזיות שונות אבל בעיקר בכריתת עצים ביערות וסלילת דרכים, ביניהם כמובן אבי ודודי שהיה יחד איתנו. במחנה גם התחלתי את דרכי כתלמיד כיתה א' אשר הייתה מורכבת מילדים בני שש ועד שתיים עשרה כשמורה אחת מחלקת את זמנה בין קבוצות גילאים שונות. כעבור כשנה וחצי הודיעו לנו השלטונות כי הוחלט לשחרר אותנו וכל אחד רשאי לעבור לאחד האזורים ברשימה שפורסמה במחנה. אבי החליט לעבור לאוזבקיסטן, לעיר בשם פרגאנה. באותה העת, רוב המזון ברוסיה נשלח לחיילים שנלחמו בנאצים והאוכלוסייה באזורים המרוחקים מהחזית סבלה מרעב. גם עלינו עברה תקופה ארוכה וקשה של חוסר מזון,כאשר לעיתים עברו חודשים שלא ראינו לחם. מחוסר ברירה מסר אבי את אחותי ואותי לבית יתומים (כי  אמא לא היתה איתנו) שם התנאים היו קצת יותר טובים. במקביל המשכנו בלימודים בבית ספר פולני שהוקם בפרגאנה במיוחד לפליטים מפולין (הרוב היו יהודים). כעבור שנה מצבו הכלכלי של אבי השתפר במקצת, הוא השיג עבודה, שכר דירה ואז עזבנו את בית היתומים והצטרפנו לאבי,דודי ודודתי שבהמשך טיפלה בנו וגידלה אותנו.

 

 

שנת 1945-סיום מלחמת העולם השנייה, אנחנו נמצאים בעיר פרגאנה שבאוזבקיסטן כאשר מגיעה אלינו ידיעה כי אימי ששהתה בגיטו צ'נסטוחוב ועבדה במפעל גרמני לתחמושת, שרדה ושבה לביתנו. אימי ניצלה עם עוד 800 יהודים שעבדו באותו מפעל והוכנו למשלוח למחנות השמדה, בטרם כיבוש המקום על-ידי הצבא הרוסי. בנס הרוסים הקדימו את הכיבוש בימים ספורים, הפתיעו את הגרמנים וכל קבוצת  היהודים ניצלה ממוות.

עם היוודע הדבר, החליט אבי לשוב לצ'נסטוחוב ללא דיחוי. הודות לשוחד ששילם לפקידים שונים במקום, הצלחנו לעזוב את פרגאנה ולצאת בדרכנו (הלא קצרה) חזרה לצ'נסטוחוב.

פגישה נרגשת התקיימה עם אמי, לה קראתי חודשים "גברת" כי המילה "אמא" לא הייתה שגורה בפי במשך חמש שנים. האישה שהייתה אמא שלי, נראתה לי זרה ורחוקה ממני.

 אבי החל בשיקום העסק שלו- סטודיו לצילום, שהיה הפופולארי והמצליח בעיר לפני המלחמה. אך אז התחילו איומים על חיינו מצד הפולנים שחששו כנראה שאבי יתבע את רכושו שנשדד בזמן המלחמה על-ידי השכנים הפולנים. אבי לא רצה לקחת סיכונים, לא פנה למשטרה אלא עזב איתנו לצמיתות את צ'נסטוחוב לעיר בשם ורוצלב (ברסלאו בגרמנית).

ורוצלב הייתה אחד הערים בשלזיה הגרמנית אשר סופחה אחרי המלחמה לפולין בתמורה לגליציה במזרחה של פולין אשר סופחה לברית המועצות. ורוצלב אחרי המלחמה הייתה הרוסה כמעט עד היסוד, כיוון שבה התבצר הגנרל ולסוב האוקראיני שבגד בברית המועצות והצטרף לצבא הנאצי. הרוסים נקמו בו על בגידתו והטילו כמויות אינסופיות של פצצות על העיר. אבל למרות ההרס אנשים מצאו דירות למגורים, נפתחו במקום עסקים וגם אבי התחיל להפעיל במקום סטודיו לצילום. אחותי ואנוכי המשכנו בלימודים בבית ספר פולני. בו זמנית  התברר לפתע כי פועלות בעיר תנועות נוער ציוניות ושנינו הצטרפנו לאחת מהן. בשנת 1950 נפתחו שערי  פולין ליהודים שרצו לעלות לארץ ישראל, אבי חיסל את עסקיו ובאוגוסט 1950 הגענו באונייה "גלילה" לנמל חיפה.

תקופת הקליטה לא הייתה קלה. ממחנה "שער העלייה" עברנו לאוהל במעברת "בית ליד". כעבור תקופה עברנו שוב והגענו למעברת מחנה ישראל ורק כעבור יותר משנה עברנו לדירה שכורה בהרצליה וכעבור עוד שנה עברנו לדירה בתל אביב. כאשר הגענו ארצה הייתי בן שש עשרה וחצי, ללא תעודת בגרות (הייתה חסרה לי עוד שנה) וללא ידיעת השפה העברית. השקעתי מאמץ גדול בלימודי השפה והתכוננתי לבחינות כניסה לטכניון בתקווה להתקבל ללימודים ללא תעודת בגרות. במקביל קיבלתי עבודה בסלילת כביש (חידוש התשתית) בין בני עטרות לפתח תקווה. וכך הגעתי באחד הימים עם הקבלן לשדה תעופה בכפר סירקין שם עזרתי בשיפוץ אחד המסלולים! בסופו של דבר ניגשתי לבחינות בטכניון, לא התקבלתי ללימודים ותקופה קצרה לאחר מכן, בנובמבר 1951 התגייסתי לצה"ל. 

 

 

כאשר הגעתי לבסיס הטירונות בסרפנד (צריפין), הוצע לי לעבור בדיקות לצוות אוויר על מנת להתקבל לקורס טייס.  ידיעת השפה שלי אז  הייתה רחוקה להיות "מושלמת" ולא כל כך הבנתי מה כל הסיפור הזה. אבל אחרי שהוסבר לי כי בקורס לומדים גם מקצועות ריאליים, החלטתי כי הדבר יכול לתרום לכניסה העתידית לטכניון וכך מצאתי את עצמי ב"מכין"  של קורס טייס מס 10. עם סיום ה"מכין" התחלנו להטיס מטוס סטירמן . בסופו של דבר הודחתי מהקורס  עקב חוסר התאמה  להטסה, יחד עם רבים אחרים. כנראה כיוון שהשגתי ציונים טובים בלימודי תיאוריה הוצע לי להצטרף לקורס נווטים. מאחר שקיבלתי את ההצעה, צורפתי לקורס נווטים 6 וב-13 לאוגוסט 1953 קיבלתי כנפי נווט מידי שר הביטחון דאז- פנחס לבון.

לאחר O.T.U  בטייסת 110 (מוסקיטו) הועברתי לטייסת מבצעית 109 (מוסקיטו) שם שירתתי עד יום שחרורי מצה"ל באפריל 1955.

 

 

עם שחרורי מצה"ל התחלתי להתכונן לבחינות בגרות כנבחן חיצוני. התעודה נדרשה על מנת להתקבל ללימודים בטכניון.  בקיץ 1956 קיבלתי את התעודה המיוחלת ונרשמתי ללימודים בטכניון העברי בחיפה לפקולטה למכונות. עוד בטרם תחילת הלימודים פרצה מלחמת סיני ואני גויסתי למילואים בחזרה לטייסת 109. במלחמה השתתפתי באופן פעיל בטיסות הפצצה, טיסות צילום בשטח האויב וטיסות לצורך איסוף מודיעין. עם תום המלחמה שוחררתי וחזרתי לספסל הלימודים. בשנת 1958 הכרתי את יונה, תלמידת סמינר למורות הצמוד לטכניון, נשאנו בשנת 1960 לאחר שסיימנו את הלימודים וקיבלנו את התארים. יונה תואר של מורה מוסמכת ואני תואר של מהנדס מכונות. כיוון שבאותה התקופה היה קשה למצוא עבודה בשטח ההוראה וההנדסה באזור חיפה ירדנו לבאר שבע.שם התקבלה אשתי לעבודה כמורה- מחנכת . אני התקבלתי לעבודה  בקריה למחקר גרעיני בדימונה (קמ"ג). תחילה בהקמת הקריה ואח"כ בניהול הנדסת ייצור של בתי מלאכה מכאניים בקריה. בשנת 1969 עזבנו את באר שבע יחד עם שני בנים- ניר שנולד בשנת 1963 ואילן שנולד בשנת 1967 והתיישבנו באזור מרכז הארץ. אשתי המשיכה בעבודת הוראה ולימדה בבית ספר אזורי בבני עטרות ואני התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית. בשנת 1970 נולד בננו השלישי- רן. בשנת 1978 חלתה יונה אשתי במחלת הסרטן ונפטרה בספטמבר 1980 ואני נותרתי עם שלושה ילדים אותם המשכתי לגדל ודאגתי לחינוכם ולימודיהם עד לקבלת תארים אקדמאיים. עד לאותה תקופה עשיתי שרות מילואים בתפקידי טיסה וכקצין מטווחים בסיני. בתקופת שהייתנו בבאר- שבע נוצרו קשרים אמיצים עם משפחת יעקב ובנימינה שילה. אשתי יונה לימדה יחד עם בנימינה ואני התיידדתי עם יעקב שהיה קצין מודיעין בפיקוד דרום. יעקב שנקרא על-ידי מכריו שילה, אף הוא ניצול שואה מפולין. הרקע המשותף היה בסיס לקשר אמיץ. במהלך מלחמת ששת הימים נהרג יעקב שילה ובנימינה נותרה עם תינוקת. כשנתיים לאחר פטירת אשתי יונה,  נוצר קשר  עם בנימינה שהסבה את מקצועה מהוראה לפסיכולוגיה. היא בת זוגי. בשנת 1998 פרשתי לגמלאות. היום אני מקדיש את זמני לעזרה בגידול הנכדים, משחק טניס, קונצרטים, הצגות, טיולים בארץ ובחו"ל עריכת סרטים במחשב ו...עבודות משק בית שונות.