רס"ן הירש יצחק

 

משפחה דתית עם שלושה ילדים בתחילת המלחמה ושגדלה לשמונה ילדים בסופה. אני הבכור. בתחילת המלחמה עלתה לשלטון ברומניה מפלגת הלגיונרים האנטישמית שחבריה לבשו חולצות ירוקות, והיהודים חששו לגורלם. הגברים נצטוו לענוד סרט צהוב על הזרוע וביצעו עבודות כפיה ובהמשך הוגלו מחוץ לעיר. בית הספר היהודי נסגר, ואני, כמו כל הבנים בקהילה, הלכתי ברגל ללמוד ב"חדר" - חדרי לימוד תורה שהיו נספחים לבית הכנסת. בדרך היו מתנפלים עלינו בריונים מצוידים במקלות ואבנים. למזלנו הצבא הרומני תפס את השלטון , הדבר הרגיע את היהודים אך לא להרבה זמן. הצבא הגרמני כבש את רומניה ויהודים נשלחו למחנה ריכוז טרנסניסטריה. הצבא הוציא אותנו מדירתנו והעביר אותנו לדיר כבשים. אבי היה במחנה כפייה ואני עזרתי לאמי לצאת לשוק הפשפשים למכור דברי ערך למחייתנו. עזרתי גם בשמירה על אחיי הקטנים והעברת חבילות קמח שאמי סחרה בהן.

 

 

 

עם סיום המלחמה התחילו לחזור ניצולים ששרדו. השבר היה גדול מאוד, משפחות שלמות התייתמו וביניהם גם דודי שהיה רב בעיר טרצ'ין בסלובקיה, שנשאר עם בת אחת מתוך שמונה ילדים. עזרתי לו להשתקם ולבססו כרב בקרב ניצולי השואה. בהמשך חזרתי לעיר סיביו וללימודים בביה"ס התיכון לבנים. הייתי פעיל בתנועת הנוער בני עקיבא והחלטנו – כל המשפחה, לעלות ארצה בהקדם האפשרי. רומניה אסרה על עליה לישראל ונאלצנו להמתין עד ה 8 באוקטובר 1950, אז עלינו באוניה טרנסילבניה.

הגענו לחיפה ומשם כמו כל העולים ל"שער העלייה" ולבית העולים בפרדס חנה. הקליטה מבחינת השפה הייתה די קלה הודות לשנות לימודיי ב"חדר", הבעיה הייתה איך לשפר את המבטא. הוריי רצו מאוד לעזוב את בית העולים ולהצטרף לקיבוץ דתי. הניסיון לא צלח ואחרי סיורים וחיפושים מצאנו מושב – בית מאיר, בו התיישבנו. שניים מאחיי חיים בו עד היום. לפרנסתנו עבדנו בשתילת עצים בקרן הקיימת באזור שער הגיא, בבניה במושב שורש ובמחצבות בית מאיר. יום אחד מצאתי בעיתון פרסום של חיל האוויר – חיפוש מועמדים לקורס טיס, הגשתי מועמדותי ונשלחתי לבדיקות. התקבלתי בתנאי שאעבור ניתוח אף (הסרת פוליפים). מכסף שחסכתי בעבודה במחצבה עברתי את הניתוח והתקבלתי לקורס טיס מספר 8.

 

 

 

המעבר מעולה חדש לפרח טיס בחיל האוויר הישראלי, לא היה קל, אבל מסירותם של מדריכי הקרקע וההתלהבות שלי הביאוני לקבלת הכנפיים בקיץ 1952. בבסיס ברמלה קיבלתי את כל שנחוץ להשלמת אימון מבצעי במטוס פייפר בטייסת 100, ואחרי זמן קצר בגפי הטייסת. עברתי לבסיס סירקין לקורס מדריכי טיס ובסיומו חזרתי לטייסת ועסקתי בהדרכת טיסה ובהמשך התמניתי לקצין מבצעים. בתום ארבע שנות שירות בחיל האוויר יצאתי ללימודי חקלאות באוניברסיטה בירושלים והמשכתי לטוס במילואים בטייסת. התמדתי בטייסת שמרה על כושר הטיסה שלי ועם פרוץ מלחמת קדש ב- 1956 הובלתי מבנה של שבעה פייפרים מבאר שבע לאילת ויצרנו גשר אווירי בין כוח הצנחנים במיתלה לבין החטיבה שדהרה כל הלילה לחבור עם הצונחים. אחר-כך חברנו לחטיבה בדרכה לשארם אל שייח ונתנו להם שירותי אויר. מטוס שלנו הצליח לנחות ולחלץ טייס מיסטר שנטש – בני פלד. ב-1968 יצאתי לגאנה לשמש טייסו של ראש הממשלה נקרומה, בפייפר שקיבל במתנה מבן גוריון ליום הולדתו. בהיותי בגאנה תרמתי בהקמת בית הספר לטיסה של חיל האוויר שלהם ולהידוק הקשרים בין ישראל וידידה רחוקה. ב-1967 עברתי קורס מסוקים ומאז טסתי בטייסת 125. הטיסה במסוקים הסבה לי סיפוק רב ונתנה לי שם חדש – לוחם צוות אויר. הטייסת הזאת נסכה בי רצון מחודש לטיסה והמשכתי במילואים עד גיל 54. השתתפתי במלחמות: קדש, ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

 

 

 

עם שובי מגאנה השתחררתי משירות קבע (בפעם השנייה) וסיימתי את לימודי החקלאות. התחלתי לעבוד במשרד החקלאות בחקר בעיות ריסוס באווירונים ומסוקים והשפעתם על הסביבה. רכשתי ניסיון בהערכת נזקים ושימשתי כמפקח על חברות בתעופה חקלאית. ב -1986 השתחררתי משירות מילואים אחרי 34 שנות טיסה בהנאה ובבטיחות. כיום בן 81 עובד בחצי משרה בחברת כים ניר כיועץ ואגרונום.