סא"ל הראל משה

 

נולדתי בוורשה ב- 30/5/1940 לאבי, צבי (הירש), ולאימי הינדה סקוברונסקי, בעיצומה של המלחמה, כשפולין הייתה כבר תחת הכיבוש הנאצי. אימי ואבי היו בעלי חזות ארית מובהקת, כחולי עיניים ושיער בלונדיני, שהצליחו להינצל ממעצר בגטו, וגרו בחדר שכור קטן אצל מכרה פולניה. במהלך 1942 חששה אימי מהסגרה ע"י פולנים, שיכלו לדרוש ממני - ילד קטן להוריד מכנסיו כדי לחשוף יהדותנו, לכן העבירה אותי למשפחה פולנית בכפר מחוץ לוורשה. אימי שבאה לראות אותי בכפר, ידעה שלא תוכל להישאר איתי, והתאפקה בגבורה מלחבק ולנשק אותי – תינוק בן שנתיים, כדי לחסוך ממני את טראומת הפרידות. אבי החליט לנסות ולברוח מזרחה לרוסיה, אך נתפס ונרצח ע"י הנאצים. ב-1943 הכריזו הגרמנים על כוונתם לשחרר יהודים בעלי דרכונים זרים (בייחוד דרום אמריקאים) וקראו להם להתאסף במלון "פולסקי". מתוך כ- 3500 יהודים בחרו כ- 243 להצהיר על קשר לפלסטינה ויועדו להחלפה עם הטמפלרים הנאצים שהיו שבויים בארץ ("הרשימה הפלסטינית"). אימי שהייתה בארץ לפני המלחמה במסגרת הכשרה של תנועת "גורדוניה", התנדבה יחד איתי לקבוצה זו. 243 היהודים האלה היו היחידים שניצלו. שאר היהודים הובלו ישירות למחנות השמדה. אנחנו הועברנו ברכבת וברגל למחנה ברגן בלזן שבגרמניה, בו היינו במעצר במשך כשנתיים (15.7.1943 – 7.4.1945 ). ב- 1945 שוחרר המחנה ע"י הצבא הבריטי והותר לנו לעלות מייד ארצה בזכות אותה עסקת חילופי שבויים שבסופו לא התקיימה.

 

 

עלינו ארצה והתקבלנו בחום רב ע"י חברים מאותה קבוצת הכשרה מגורדוניה שנשארו בארץ, חלקם בקיבוץ מעלה החמישה לשם הצטרפתי לחבורת ילדי החוץ. בארץ פגשה אימי את אהבת נעוריה – אברהם הרשברג שגם הוא התאלמן. שני האלמנים החליטו לבנות את עולמם מחדש ביחד, אני אומצתי וקיבלתי את שמי החדש – הרשברג. אחרי כשנתיים בקיבוץ עברנו לחיפה שם עבד אבי בחברת סולל בונה והיה פעיל בהגנה. אימי עבדה כעובדת סוציאלית בעירייה. למודי יסודי בביה"ס ליאו-בק ובריאלי הדר. הצטרפתי לתנועת הצופים. ב- 1955 עברנו לגור בתל-אביב ותיכון סיימתי בביה"ס תיכון עירוני ד'. למרות המעבר לתל-אביב שמרתי על קשר הדוק עם חברי מגרעין הצופים "רעות". בתקופת התיכון התחילה אהבתי לאוויר, בתחילה דגמי מטוסים, טיסנים ולימודי טיס בקלוב התעופה ת"א בשדה דב.

 

ב- 1958 התגייסתי לנח"ל יחד עם חברי גרעין "רעות". עברתי את ששת חודשי הטירונות המפרכת ועברנו לשנת של"ת לקיבוץ חצרים. אחרי שנה כבתה בי להבת הסוציאליזם ולבקשתי התקבלתי לעתודה האקדמית וללימודי הנדסה אווירונאוטית בטכניון, אותם סיימתי בשנת 1963. נישאתי לעדנה ויצאנו לצרפת לשנת עבודה במפעלי מרסל-דאסו במסגרת חילופי סטודנטים. כשחזרתי ארצה בגיל 24 הוצבתי לחיל האוויר לענף תיכון אווירונאוטי . בשנה הראשונה עסקתי בתכנון מערכות שונות למטוסי החיל, ולאחר שנה התרכזתי בהקמת מערכות מכשירים לניסויי טיסה, תכנון ניסויים וניהולם. פעילות זאת ליוותה אותי בכל שירותי בחיל. בשנת 1969 בצוות של עוד שני מהנדסים, זכינו ב"פרס ביטחון ישראל" על פרויקט שאפתני במטוס הסופר מיסטר 2B (סמב"ד), (שסבל מאוד ממחסור במנועים עקב האמברגו הצרפתי שהחל אחרי מלחמת ששת הימים), שבו הייתי אחראי לנסויי הטיסה. במהלך השירות אימצתי שם ישראלי – "הראל" עקב נסיעות לחו"ל בתפקיד.

 

 

כמהנדס ניסויי טיסה הרביתי להשתתף בניסויים במושב האחורי במטוסים שונים: מטאור, ווטור, שחק (מיראז') עיט (סקיהוק) וקורנס (פנטום). לבקשת מפקד חיל האוויר דאז, בני פלד, ארגנתי וניהלתי בהצלחה קורס ראשון בארץ לטייסי ומהנדסי ניסויי טיסה. רישיון טיס פרטי רכשתי עוד לפני הגיוס לצה"ל. בסיום הקורס הנ"ל פניתי לבני פלד וביקשתי שיאשר לי להצטרף לטייסת קלה בחיל. תשובתו: "הדרך היחידה לטוס בחיל היא לעבור את הקורס בבית הספר לטיס". מיד למחרת היו טופסי ההתנדבות שלי מונחים כדבר ראשון על שולחנו וכך התחלתי להגשים חלום נעורים. כשהגעתי לביה"ס שאל אותי מפקד ביה"ס, טרנר, "לשם מה באת?" עניתי שאני מקווה לסיים קורס טיס קלה. תגובתו המיידית: "למה קלה? תתחיל, תעשה הטוב שאתה יכול ואנחנו כבר נדיח אותך בשלב המתאים". סיימתי עם קורס 76 במגמת קרב עם הכינוי שדבק בי "קשישה". למיטב ידיעתי, הכי זקן שסיים מגמת קרב עד היום. לאחר סיום הקורס לטייסת לאימון מבצעי (קא"מ) ולאחר מכן הוצבתי בטייסת עיט (סקיהוק) בתל-נוף. בשנת 1978 צירפתי את ניסיוני כמהנדס וכטייס והתמניתי למפקד טייסת ניסויי טיסה – מנ"ט. השתחררתי בשנת 1980, המשכתי לטוס במילואים עוד מספר שנים אח"כ כקצין תאום אויר קת"א.

 

 

בשנת 1980, עם שחרורי מצה"ל נקראתי ע"י תא"ל (מ) חיים ירון, לשעבר ראש להק ציוד בחיל האוויר, לנהל את מפעל "ציקלון" בכרמיאל שעסק בייצור חלקי מבנה למטוסים ושיפוץ מטוסים קלים ומסוקים. שימשתי כמנכ"ל המפעל במשך כ-6 שנים. בסיומן ביקשתי לרעננן את כישוריי ההנדסיים, זאת עשיתי בחברת "בואינג" בארה"ב. שם למדתי את טכנולוגיות ה"בינה המלאכותית". לאחר כשנה בשובי ארצה התמניתי למנכ"ל חברת "אופגל" שעסקה בייצור מערכות לראיית לילה שהיו בשימוש כל זרועות צה"ל וגם בחילות זרים. עם סיום תפקידי באופגל, החלטתי להקים חברת תוכנה שהתמחתה בטכנולוגיות "בינה מלאכותית" ו"מערכות מומחה" אותה מכרנו אחרי שתי שנות פעילות. הצטרפתי לקבוצת ואן-ליר כמנהל הפעילות העסקית של הקבוצה בארץ. במסגרת פעילות זאת הקמנו קרן השקעות שפעלה רבות בהשקעות בחברות סטארט-אפ והיי-טק בארץ. בשנת 2002 פרשתי לגמלאות ומאז אני עסוק בתחביבי הישנים, שיפוץ מכוניות ענתיקות. במשך שלוש וחצי שנים שיפצתי יחד עם בני בועז יגואר ספורט פתוחה משנת 1970 – המכונית בעלת העיצוב היפה ביותר שיוצרה אי פעם. המכונית זכתה במקום הראשון בתחרות שיפוץ של מועדון ה-5. תחביבי השני – פיסול בעץ ובאבן. קיימתי תערוכת יחיד במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן, והשתתפתי במספר תערוכות משותפות. זכיתי לתרום ולהציב פסל חוצות גדול המכונה "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", בבסיס חיל האוויר תל נוף. הפסל נוצר אחרי שובי ממסע מרגש במחנות ההשמדה בפולין. במסע חשתי את עוצמת הזוועות מחד ואת תחושת התקומה מאידך. לא אשכח את הרגע בו עמדתי מול שאריות חומת גטו וורשה, אני במדי סא"ל, טייס בחיל האוויר הישראלי, שנולד בוורשה, בכיסי תעודת שחרור ממחנה ברגן-בלזן והייתי עצור שם מעבר לחומה, ויחד איתי עוד 180 חיילי צה"ל במדים.