סא"ל יעקובי יצחק

 

כאשר פרצה מלחמת עולם השנייה גרנו בעיר בפלובדיב בבולגריה היכן שנולדתי. גרנו בשכונה שרובה הייתה מאוכלסת ביהודים ליד בית הכנסת הראשי וגם ע"י בית הספר היהודי. אחרי שנכנסו הגרמנים הם ריכזו את כל היהודים של העיר ויהודים נוספים מהפריפריה ושיכנו אותם בבתים של היהודים דבר שגרם לצפיפות רבה, בבית שלנו גרו איתנו עוד שלוש משפחות. 

הגרמנים הפקיעו את בית הספר והפכו אותו למפקדה שלהם וגם את מבנה גן הילדים נתפס על ידם לחלק מהיום. אחה"צ אסור היה ליהודים לצאת מהבתים. כעבור זמן מה נסגר גם גן הילדים. כעבור זמן מה הילדים ואני בתוכם הועברו לכפר סמוך כי בתי ספר בפלובדיב לא פעלו ושם שהינו במשך שבוע ובסוף שבוע היינו מגיעים הביתה.

מייד עם פרוץ המלחמה אבי גוייס לצבא הבולגרי. לאחר השתלטות הגרמנים על בולגריה יהודים שהיו מגוייסים לצבא הועברו למחנה שבו הועסקו בסלילת דרכים, שם גם נשאר עד סוף המלחמה.

לקראת סוף המלחמה בבולגריה גרמנים העבירו רכבות עם יהודים מיוון וכנראה בעיקר מסלוניקי ברכבות דרך בולגריה. ביום מסוים קבלנו הודעה להיות מוכנים לעלות על אחת מאותן הרכבות, אבל התערבות הפטריארך של הכנסיה ומלך בולגריה מנעו זאת. מאחר והרכבות המתינו מספר ימים בתחנת הרכבת בפלובדיב מספר יהודים הצליחו לברוח מהרכבות.

עם סיום המלחמה בבולגריה אבא שלי חזר והחליט שחייבים לעלות לישראל, וזאת מאחר והייתה לו כבר הזדמנות כאשר השתתף במכביה ב- 1934 ולא הייתה לו אפשרות לנצל זאת. סודרו לנו דרכוני מעבר לאחר וויתור על אזרחות בולגרית והרכוש ונסענו בקבוצה גדולה של יהודים לאיסטנבול כאשר בתוכנו היו גם יהודים מארצות אחרות וביניהם אילה שברחו מהרכבות, שכאילו היו בני משפחה שלנו ושל אחרים.

באיסטנבול הועלינו על אניית משא קטנה שהובילה דגים מלוחים, היה מאוד מסריח, וכעבור כשבועיים של שייט הגענו לחיפה.

 

 

שיכנו אותנו במחנות עולים וכרבים אחרים עברנו כל שלבי הקליטה ובסוף הגענו לחולון. אבי מצא עבודה במקצועו ככורך ספרים אצל חבר שעלה כבר ב- 1934. מאוחר יותר הקים עסק עצמאי שבו המשיך עד שיצא לגמלאות.

בארץ סיימתי בית ספר יסודי ובית ספר מקצועי מקס פיין במגמת מכונאות. בתקופת הלימודים עסקתי גם בטיסנאות וגם בדאייה בקלוב התעופה וגם עברתי קורס טייס של קלוב התעופה. כך שזה היה טבעי שאלך לחיל האויר.

המשכתי לעסוק בטיסנאות גם כשהייתי בשרות הצבאי. בשנת 1966 זכיתי במקום ראשון בתחרות טיסנאות ובאליפות ישראל. ב- 1967 ייצגתי את ישראל בתחרות בינלאומית באיטליה אבל לא סיימתי את התחרות כי הייתי חייב לחזור בגלל מלחמת ששת הימים שכבר הייתה באופק.

 

 

הגעתי לבית ספר לטיסה שהיה אז במחנה סירקין. בשלב המכין בגלל עודף חניכים כנראה, הופרדה קבוצה ואני בתוכם לקורס אלחוטאי אויר מס' 3 אותו סיימתי ב- 1954. לאחר סיום הקורס הוצבתי לטייסת 103. בטייסת טסתי בכל המשימות הידועות וידועות פחות על מטוסי דקוטה ומטוסי נורד. עם הגעת מטוסי סטרטוקרוזר ב-1963 הצטרפתי לצוות הקמה של טייסת 120 בפיקודו של אריה עוז במסגרת צוות הקמה הראשון שהפך לטייסת 120. בטייסת 120 טסתי כאלחוטאי אויר עד 1972, אז עברתי קורס נווטים  בח"א למעשה עברתי גם קורס נווטים באל-על, מתוך כוונה לעבור לא-על.

ב- 1975 עברתי לאל-על, לאחר תקופה מסוימת כאשר כבר לא היה צורך בנווטים, עברתי קורס מהנדסי אויר (מכוננים) אבל לא הספקתי לשמש בתפקיד זה. באל-על עבדתי 14 שנים, ב- 1993 פרשתי סופית.

המשכתי לטוס במילואים בטייסת 120 עד גיל 65.

 

 

לאחר הפרישה ומאחר ואבי נפטר, הצטרפתי לעסק המשפחתי, הכירכיה, אותה הפעלתי יחד עם אחי עד לפני בערך כשנתיים ב- 2013. מאז אני פנסיונר מלא.

אשתי צפורה נפטרה ב- 2010, היינו נשואים 42 שנים.יש לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן ושמונה נכדים. כל ילדינו שרתו בחיל האויר.