רס"ן לרון סטפן

בשואה

לרון נולד ב -24.8.1920 בעיירה בשם קוטנו שבפולין. פלישת הגרמנים ב -1.9.39 מנעה ממנו לממש מלגת לימודים בה זכה ,עקב הצטיינותו, לצורך לימודים באוניברסיטת קרקוב. כבר במהלך הפלישה הגרמנית נפצע סטפן ברגלו מרסיס פגז והוא אולץ לצעוד כ -20 ק"מ לעבר מחנה שבויים גרמני ממנו הצליח להימלט. ככל הנראה הוא נפגע כאזרח מאש הארטילריה הגרמנית. דבר אחד שכן ברור זה שהפציעה הזו הולידה את הפרק הראשון בגבורתו של לרון.

הגרמנים ריכזו את השבויים, בהם סטפן הפצוע. "הכאבים (מהרסיס ברגל) היו נוראיים", כתב לרון בעדות אותה מצא השכל. הרגל כבר התחילה להראות סימני הרעלה והיה חששתי שאבד אותה. כשהוא סובל מכאבים וצולע, חיפש חור בגדר דרכו הוא ימלט. "הכאבים התגברו והייתי קרוב לעילפון", סיפר לרון. "לפתע גיליתי בפינה מרוחקת חור בגדר. עם חשיכה, התחלתי לזחול לעבר הפרצה, שהייתה קטנה מכפי שנראתה לי מרחוק".

הוא מצליח להימלט ואף לצעוד לביתו. אבל יומיים אחרי שהתאחד עם בני משפחתו, הגיעו אנשי הגסטאפו ולקחו את אביו. לרון הבין שהוא חייב לעזוב את הבית. בשל תשישות אביו ,בשל עינויים שסבל מידי הגרמנים, הוחלט שייסע בגפו וינסה לבדוק את מצב הדברים בלבוב, בעוד אחיו הבוגר יישאר לסייע להורים. הוא לא ידע זאת אז, אבל זו תהיה הפעם האחרונה שהוא יראה את בני משפחתו. כולם נרצחו בוארשה ובטרבלינקה.

לרון הטלטל מזרחה על מנת לברוח מאימת הגרמנים ועסק בעבודה קשה במכרות ברוסיה ומגורים בקולחוזים למיניהם. מהרגע שעזב את ביתו לרון שמר על זהותו היהודית בסוד, מה שהציל את חייו.

לרון מצליח להגיע לעיר לבוב, שם מצא עבודה בזכות אישורים מזויפים. אבל הרוסים ששלטו באזור תפסו את לרון וזרקו אותו לכלא. גם משם לרון מצליח לברוח, 

לרון החליט לקחת רכבת לכיוון מזרח, לרוסיה. אחרי שבועיים של נסיעה בתנאים בלתי נסבלים לרון מגיע לטשקנט, אוזבקיסטן. הוא עובד שם בעבודות שחורות, כל מה שיביא אוכל לפיו, אבל מציקה לו העובדה שיש מלחמה והוא לא נמצא בחזית.

מייד לאחר הקמת צבא פולני על אדמת רוסיה, עושה את דרכו למרכז הגיוס במרכז הגיוס סטפן לרון עובר בדיקה רפואית ומשם הולך לוועדה של קצינים פולנים. אם להגיד את האמת תנאי הקבלה של הפולנים לא היו בשמיים, כפי שמעיד אורי לרון. מכיוון שהיה בוגר חוג לגדנ"ע אוויר הוחלט שיישלח לאנגליה לצורך לימוד טיס. לרון עשה את דרכו עם מתגייסים אחרים לאנגליה ובהמשך לקנדה למשך כשנה. בקנדה התברר שמסתמן מחסור בנווטים בחיל האוויר האנגלי ולפיכך הוצב לרון לקורס נווטים אותו סיים בהצלחה והועבר בחזרה לאנגליה.

הפולנים פעלו במסגרת של חיל האוויר הבריטי, באנגליה ביצע סטפן את ההסבה המבצעית במסגרתה טס מעל אירופה הכבושה על מנת "להתרשם" מהסיכונים ובמיוחד ממטוסי הקרב הגרמנים אשר זנבו במפציצים הבריטיים ומאש הנ"מ. אחרי סיום ההסבה המבצעית הועברה הטייסת בה שירת לברינדיזי באיטליה ומשם ביצעה טיסות הפצצה לכוון אירופה בין השאר על מנת לסייע למחתרת הפולנית. היינו רואים בחדר האוכל פחות ופחות חברים. אלה מאתנו שחזרו לבסיס לאחר טיסה בגיהינום מעל ורשה, המשיכו ברוטינה היומית סיפר סטפן. 

מפציצי ה-B-17 הטילו על מטרות באירופה 640,036 טון פצצות ב-300,000 גיחות והצליחו להפיל 23 מטוסי אויב לכל 1,000 גיחות. אבל האבדות שלהם היו קשות: 4,735 מפציצי B-17 הושמדו בקרב ועוד 1,000 הוצאו משירות עקב סיבות שונות. תוחלת החיים של איש צוות אוויר שהטיס מפציץ במלחמת העולם השנייה עמדה על פחות מחודש. בתקופה מסוימת במהלך המלחמה נהרגו 25 אחוז מהם במשימה הראשונה או השנייה שלהם. הסכנה של לרון הייתה ברורה, ומדבר אחד היא ניסע להימנע בכל מחיר: הוא ידע שאסור לו ליפול בשבי הגרמנים. אך זה בדיוק מה שקרה.

ב-10 בספטמבר 1944, יצא הצוות של לרון למשימת הצנחת נשק ואספקה למחתרת הפולנית. בדרך הם הותקפו על ידי מטוס קרב גרמני שפגע במיכל הדלק של המטוס, שהחל לנזול במהירות. לרון, הנווט, קיבל כמו כל נווטי המפציצים מפה מנייר אורז, עליה סימן קצין המודיעין את כל העמדות של הפרטיזנים שהיו באזור הפעילות שלהם. בגדול זה היה האזור המומלץ לנטישה בשטחי הגרמנים.

לרון והטייס היו האחרונים לנטוש את המטוס, אחרי שאר אנשי הצוות, והם נפלו היישר לידי הפשיסטים של אנטה פאבליץ', המנהיג הקרואטי האנטישמי אותם לידי הגרמנים.

במשך תשעת החודשים הבאים הטלטל לרון בין מחנות שבויים גרמניים, תוך קשיים מרובים ועינויים קשים עד שהגיע למחנה השבויים Stalag 4B בגרמניה. במחנה זה היה לרון חבר ב"ועדת בריחות". נראה כי בשלב מסוים עלו הגרמנים על הכוונה של השבויים לברוח. ובנוסף הם חששו פני התקדמות הצבא האדום לכיוון המחנה. הגרמנים החליטו להצעיד את השבויים מערבה, צעדת מוות אחת מני רבות שנמשכה שלושה חודשים במהלכם נפטרו או נורו חלק גדול מהשבויים, בהם גם אחד מחבריו הקרובים של לרון. זה גם קרה "כאשר החורף של שנת 1945 היה החורף הקשה ביותר מזה מאז תחילת המאה.

תקומה

זמן קצר אחרי שלרון וחבריו סיימו לצעוד הם שוחררו על ידי צבאות בעלות הברית נסע לרון לפולין בתקווה למצוא את משפחתו אבל לא מצא אף אדם שהכיר את משפחתו. הוריו נרצחו במשרפות באושוויץ ואחיו נשלח לטרבלינקה ולא חזר וכך נשאר לבד בעולם. 

לרון נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטאות דרהאם וניוקאסל שבאנגליה, שם נבחר לנציגות הסטודנטים ולגזבר. עם סיום לימודיו שקל סטפן לממש מלגה לשלש שנות לימוד נוספת אך "מששמע על הקורה בפלסטינה ביקש להשתחרר מחיל האוויר האנגלי על מנת לטוס ולסייע להקמת המדינה.

בשחקים

לרון הצטרף לחיל האוויר הישראלי בדרגת רב סרן והוצב בבסיס רמת דוד בטייסת 103, ולאחר מכן בטייסת 69 ונמנה על צוותי ה- B17. בשל הניסיון הרב שרכש במהלך מלחמת העולם השנייה, יכול היה חיל האוויר הישראלי שרק נולד להאריך את טווח התקפותיו. הוא משתתף בעשרות גיחות וכשהמלחמה מסתיימת הוא בוחר להשתחרר מקבע, אולם המשיך בשירות מילואים.

ב-1956 פותח צה"ל במבצע קדש, מבצע שנפתח בצניחה נועזת של גדוד 890 של הצנחנים בעורף הצבא המצרי בסיני. לרון היה שם בתא הטייס כנווט במטוס דקוטה. במהלך המבצע הוא משתתף במשימות רבות, פינוי פצועים, אספקה סיור ומודיעין.

ב-1962 השתתף לרון במבצע סודי, מרבד הקסמים. חיל האוויר נחת בתימן והעלה לישראל את יהודי תימן. די ברור שעבור ניצול השואה, לרון, מדובר היה במבצע מאוד משמעותי. לרון השתתף גם במלחמת ששת הימים, "כיועץ אווירי של פיקוד המרכז". ככזה הוא מסייע לכוחות היבשה בהכוונת מטוסי קרב ופינוי אווירי של פצועים. הפעלת המטוסים של חיל האוויר בשטח של פיקוד מרכז מסייעת לצה"ל לאחד את ירושלים ולכבוש שטחים ענקיים בימים בודדים. הוא גם היה שם במלחמת יום כיפור למרות שהיה מרותק למיטה אחרי ניתוח.

לאחר השחרור

מאחר ובהיותו באנגליה אחרי מלחמת העולם למד סטפן כלכלה ולכן אחרי השחרור יישם את תחום התמחותו ועסק בייעוץ כלכלי למפעלים ואנשי עסקים ובהשקעות. בד בבד עם המשך שירות מילואים פעיל עד שנת 1976.

בשנת 1966 רכש משרד נסיעות, שינה את שמו ל- "לרון טורס",צירף כשותפים שני קצינים יוצאי חיל האוויר נוספים ובהמשך בנו אורי ניהל את המשרד עד שנת 2005. המשרד נמצא עדיין בחלקו ברשות המשפחה.

סטפן נפטר ברעננה בשנת 2002 בגיל 82.

אם תשאלו את בני משפחתו על הניצחון הגדול ביותר שלו, הם יספרו שסטפן לרון הקים משפחה בישראל: הוא נישא בשנת 1950 לרות, ולו שני בנים (גורי ואורי) אשר שירתו גם הם בחיל האוויר, חמישה נכדים ושלושה נינים. אכן, כך נראה ניצחון אמיתי.