נולדתי ב9 ליולי 1927 להורי Jan ו-Edith מונק (Munk). הייתי ראשון בני מונק מהעיר FRYDEK שנולד בבית חולים, כל הקודמים לי נולדו בבתיהם בסיוע מילדות.
אמי Edith הייתה הראשונה בעיר שזכתה ברשיון נהיגה והתעקשה לנהוג בעצמה את מכונית המשפחה מביתנו בFRYDEK לבית החולים בVITKOVICE ליד OSTRAVA במרחק 20 ק"מ, שם נולדתי.
בעבר השתייכה FRYDEK לקיסרות ההבסורגית שבירתה הייתה וינה.
בשנת 1670 גרשו בני הבסבורג את יהודי וינה שהובאו לשם כדי לפתחה והושיבו את רובם באזור עני בלתי מפותח. בין מגורשים אלה נמנו בני משפחת מונק שפתחו את האזור ובעיקר הביאו אליו את תעשיית הטקסטיל.
בתקופה לפני שנולדתי, הייתה בעיר קהילה יהודית ובה בית ספר יהודי, בניין קהילה, בית כנסת בו נועדה להערך הבר מצווה שלי לו לא שרפו הנאצים את הבניין.
בשואה
ב 15 למרץ 1939, נכנסים הגרמנים לשארית צ'כוסלובקיה אחרי שכבר השתלטו על החבל הסודטים לפני הסכם מינכן שנחתם ע"י המעצמות. משפחתי הייתה משפחת מונק שגרה אז בפרג, שם אבא ניהל חברה למסחר בכותנה ואמא ניהלה את המשרד. שאר משפחתי גרה במזרח צ'כיה בעיר עם קהילה ששמה FRYDEK MISTEK
אמו של אבי, סבתי אנה מונק והורי אמי סבא עמנואל וסבתא ברתה, כל אלה וקרובים נוספים נספו בשואה למעט אמי אדית מונק ששרדה בגטו טרזיינשטט. אבי הגיע למחנה עבודה בדכאו
KAUFERING
שם אבי נפטר מהרעלת דם ב21 בפבואר 1945. כל קרובי בפרידרק נשלחו לטרנזיינשטט ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. ב17 אוקטובר 1939 צורפתי למשלוח ארגון עליית ילדים והגעתי ב23 לאוקטובר 1939 לחיפה על אנייה איטלקית "גליליה" לנמל חיפה ואומצתי על ידי משפחת דודי ריכארד מונק שגר על הר הכרמל. הייתי תלמיד בבית ספר ריאלי באחוזה ששם גם למדו בנו של מייסד הבית ספר אהרון בירם וגם סנדי רוטנברג ממשפחת החשמל וכן רות רופין בתו של ארתור.
אחרי שהגרמנים כבשו את צרפת נכנסה איטליה למלחמה ומטוסיה שהמריאו מרודוס הפציצו אותנו בחיפה במטרה לפגוע בבתי הזיקוק של האנגלים. בשנת 1941 עברה משפחת דודי מחיפה לראשון לציון ושם הייתי בוגר בית ספר עממי חביב, בית הספר הראשון בארץ שבו הלימודים התנהלו בעברית.
ב1942, בהיותי בן 15, הועברתי לארגון עליית נוער לבית ספר מקצועי טיץ בקיבוץ יגור.
בתום המלחמה נודע לי שכל בני משפחתי למעט אמי נרצחו ע"י הגרמנים בגלל שלא נתנו להם לעלות ארצה. בנוסף לא הרשו האנגלים לאמי להגיע לפלסטינה ואני שירתי בארגון ההגנה, הייתה לי זכות להשתייך לכיתה שכל חבריה הועברו במלחמת השחרור לחטיבת גבעתי כולל חברי שוער הכדורגל הידוע יעקוב חודורוב. רק בשנת 1947 הצלחתי להגיע לפרג אחרי 8 שנים שלא ראיתי את אמי.
תקומה
אמי ואני היינו מאושרים ביחד, אך כאשר התחלתי לסייע למדינה בדרך גיוס מתנדבים למלחמה הקרובה, התנגדה אמי בתוקף לכך שאגייס ניצולי שואה לטיס שלדעתה הגיעו להם תנאים יותר טובים וחיים חדשים ושקטים. כל המתנדבים לקורס הטיס היו ניצולי שואה (אפילו בנה היחיד) וכך הבטחתי לה ש"אשמור" עליהם ככל יכולתי, אך יכולתי הייתה קטנה ביותר. (הרחבתי פרטים על הנושא בספר שכתבתי "הטייסת שהמריאה מהשואה" בהוצאת "יד ושם")
באפריל 1948, התגייסתי בפרג וציפיתי בהסכמת אימי לקבל מקום טיסה לארץ כדי להצטרף לגדוד 52 בגבעתי אל חברי מההגנה. התעופה האזרחית היחידה בה יכולתי לעשות את זה הייתה החברה התעופה הצ'כית וחיכיתי בפרג לקבלת מושב לטיסה השבועית מפרג.
כך יצא שהצטרפתי לקורס הטייס בחיל האוויר הצ'כי שנועד להכשיר טיפוס למטוסים "מסרשמיט" שהיו צריכים להטיס את המטוסים שנרכשו בצ'כוסלובקיה, היחידה שהסכימה לספק לישראל מטוסי קרב.
בשחקים
ביו חניכי קורס הטייס שנערך בOLEMOVE היו:
חמשת הראשונים נהרגו בתאונות. צבי לבון הוא הטייס האחרון, ניצול אושביץ שעדיין חי.
שהגעתי חזרה ארצה:
לאחר שירותי בשחקים:
לאחר השחרור
שחרור מצה"ל (אוקטובר 1969)
פעילות בתחום המזל"טים:
הייתי חבר בקבוצה של 4 אנשים בפיתוח המזל"ט הראשון ועסקתי בחישובים ההנדסיים.
הייתי אחד מ4 מבעלי החברה המסחרית בפיתוח.
יהודה מנור כתב את הספר "הטייסת שהמריאה מהשואה" המספר את תולדות חייו ואימון הטייסים הראשונים של חיל האויר בצ'כיה. אפשר לעיין בספר באתר - הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר