סא"ל נאור שלום

בשואה

שולי נולד ברומניה בעיר באקו.

במהלך מלחמת העולם השנייה משפחת נדלר, שהתגוררה בעיר בשם באקו ברומניה, החליטו לברוח מרומניה לאחר שאבי המשפחה ברח ממחנה כפיה וזאת במטרה להגיע לפלשתינה (ישראל). שולי (שלום) וגדי האחים הקטנים היו בני חמש ושש. אביהם יצחק, סיכם עם מבריחי גבולות להעביר אותם את ההרים המושלגים של הקרפטים במטרה להגיע למדינה נייטרלית..

שולי שהיה הצעיר והרזה נישא על כתפיו של מבריח הראשון, המבריח השני נשא על גבו את אחיו גדי. כך פילסו את דרכם בחשיכה בחשש נוראי שלא יתפסו על ידי הגרמנים והשוטרים הרומנים ששיתפו פעולה. המסע היה קשה מנשוא. המבריחים ביקשו יותר כסף וסבתא לאה הסירה את טבעת הנישואין כדי לרצותם. שבועות לאחר מכן, כשהם הגיעו תשושים, כואבים ורעבים, לנמל אספציה באיטליה, עלו על ספינת מעפילים ישנה, לאחר טלטלות קשות בים סוער הגיעו לנמל חיפה ונתפסו על ידי האנגלים. נוסעי הספינה נשלחו למחנה פליטים בקפריסין. עם הכרזת המדינה הם הורשו לעלות לארץ והתמקמו בעיר חיפה.

 תקומה

שם בחיפה, גדלו והתפתחו לנערים חרוצים ותלמידים טובים. שולי היה נער מוכשר שסיים לימודיו בגיל 16 ובגיל 17 למד כלכלה בשלוחה של אוניברסיטת תל אביב. בגיל 18 התגייס לצה"ל ונשלח מייד לקורס טייס לגאוות בני משפחתו. אמו ואביו שהתעקשו לעלות לארץ ישראל ולא להגר לקנדה והיו גאים בו במיוחד. כך הפך הילד הקטן שילדים רומנים היו מתנכלים לו, לחייל  אמיץ וטייס שנטל חלק במאות טיסות וקיבל אותות ותעודות מופת בארץ ישראל. מאז ועד יום מותו, התנוסס דגל ישראל ענק מעל עמוד תורן ענק בחצר ביתו.

בשחקים  

קורס-הטיס בבסיס חיל-האוויר בתל-נוף הייתה תקופה קשה. היום בחורים מכינים את עצמם היטב לקראת כל קורס, אבל הם באו עם כושר אפס. בין לבין יודע נאור לספר על מסעות ש"יד הדמיון המטורף לא יכולה להעלות".

בתום השלבים הקרקעיים בקורס-הטיס, החלו נאור וחבריו לקורס בטיסות ראשונות במטוסי סטירמן. נאור לא יכול למחות את זיכרון כובע הטייסים הראשון שקיבל בציוד הטיס. אז לא היו קסדות אלא כובעי טיסה מעור. הציוד שקיבל כלל כובע שחבש בחור מהקורס שמעליו ששבוע לפני-כן התרסק במטוס הרווארד. הכובע היה מוכתם עדיין בדמו.

חברים רבים של נאור לקורס-הטיס השתתפו לפני גיוסם בגדנ"ע אוויר. לעומתם נאור, שהיה חסר ניסיון בתעופה, סבל מבעיית הקאות בטיסה, שאותה השתדל להסתיר ממדריכיו. "במשך שנתיים אתה יודע שכל הזמן מישהו צופה בך ומודד את ההישגים שלך בתחום המקצועי והאישי", הוא סיפר. ההקאות מעידות על חוסר ביטחון ועל פחד, תכונות שלא כדאי להפגין במהלך הקורס. למזלו מדריך אחד עם לב אשר שם לב ניהל איתו והבטיח שזה יעבור. מדריכו של נאור צדק. ובאורח פלא, עם קבלת כנפי הטיס, פסקו ההקאות.

את השלב האחרון של קורס-הטיס עברו ברמת-דוד, שם כבר טסו על מטוסי סילון דוגמת המטאור, שהיה מטוס ידידותי. ב-14 במרס 1961 קיבל קורס מספר 33 כנפיים.

נאור פרש מקורס אימון מתקדם והועבר לטייסת תובלה ולמרות שלטייסות תובלה הייתה תדמית שלפיה הן נועדו לטייסים מבוגרים, ומאחר שמדובר בטיסה אחרת לגמרי, התאהב בסוג זה של טיסה.

לקראת סוף שנת 1961 הוצב נאור בטייסת "הפילים" שכללה אז מטוסי דקוטה ומטוסי נורד. "הייתי טוב והתקדמתי מהר", אמר. כבר בדרגת סגן הפך נאור לקברניט חו"ל במטוס נורד.
 
נאור מצא עניין חדש במשימות שהוטלו אז על טייסת התובלה. בטייסת היו עושים דברים קשים, כגון זריעת עננים, היו טסים עם הדקוטות בתוך עננים כבדים בשיאו של החורף, בתנאי טיסה קשים.

טיסות רבות בנורד שלא ישכח לעולם; טיסת ניסוי למצנח, בטיסה אחרת, כשהיה בדרכו חזרה מאירופה עם נוסעים במטוס נורד וכשהוא רחוק מכל שדה-תעופה בו יוכל לנחות התפתחה אש "בק‑פייר" באחד המנועים. המשכו הביתה עם מנוע אחד. אלא שבהמשך הטיסה נתגלתה תקלה גם במנוע השני והיה חשש שגם הוא יפסיק לפעולו נאלץ לנחות נחיתת חירום בשדה-תעופה צבאי של הבריטים בדרום קפריסין.

 בשנת 1965 עבר נאור מטייסת "הפילים" לגף טיסה אחר, שלימים הפך לטייסת הבינלאומית, שם הטיסו אז דקוטות וסטרטוקרוזרים. הסטרטוקרוזר היה מטוס גדול, חובק עולם, בעל ארבעה מנועים. דיברו עליו כאילו היה המטוס הטוב ביותר, כאשר בסך-הכל מדובר היה במטוס מיושן וקשה להטסה. בכל טיסה שלו נתגלו תקלות במנועים. יחד עם זאת, הטסתו נחשבה לאתגר. עם הסטרטוקרוזר טס נאור למדינות ולמקומות נידחים רבים באפריקה, במסגרת שיתוף הפעולה שהתקיים עם מדינות רבות ביבשת באותן שנים.

לנאור נדרשו שנתיים כדי להשלים את כל ההסמכות בטייסת ולהתמנות לתפקיד סגן מפקד הטייסת. באותו זמן פרצה מלחמת ששת הימים והטייסת הבינלאומית עסקה במשימות אספקה לכוחות הרגליים בחזיתות.

הטיסה שנאור זוכר במיוחד זו הטיסה המטורפת שלו ביום הרביעי ללחימה עליה קיבל ציון-לשבח ממפקד חיל-האוויר, זוכרים גם רבים אחרים בחיל. "ביום הרביעי כבר לא היו הרבה טיסות לטייסת שלנו. הקרבות התמקדו ברמת הגולן ואנחנו טסנו בעיקר בחזית המצרית. כך ששמחנו להפיג מעט את השעמום כשקיבלנו את הטיסה הזו", הוא מספר.

זו הייתה טיסה בגובה נמוך בדקוטה כדי לסייע לכוחות שריון. מדובר היה בקרבות השריון האחרונים שהתנהלו מערבית לרפידים והתפקיד שלנו היה פשוט להסתובב באיזור. איתי טסו טייס משנה, נווט ואלחוטן. כעבור זמן מה שבו טסנו לאורך הכביש שהוביל לרפידים הבחנתי לפתע בשני מטוסי מיג-19 מצריים, שכנראה גם הבחינו בי בדיוק באותו רגע. היינו מאוד קרובים, עד כדי כך שהמוביל שלהם ואני הצלבנו מבטים. אני זוכר עד היום את פניו מבעד לקסדה. הרגשנו אז כמו ברווז במטווח כי לא היה אף מטוס קרב ישראלי בסביבה שיעזור. הסיכוי להישרדות היה נמוך.

לא היה הרבה זמן לחשוב והגבתי באופן אינסטינקטיבי. החלטתי לטוס נמוך, לכיוון רביעיית טנקים שלנו שחנו באיזור וקיוויתי שהטנקיסטים יבינו את הרמז ויירו לעבר המטוסים, נדבקתי לאדמה. הטנקיסטים היו אכזבה. טסתי כל‑כך נמוך עד שהם היו בטוחים שאני עומד להתרסק עליהם וקפצו החוצה מהצריחים. לא הייתה לי ברירה ונכנסתי בין הגבעות וההרים. היה שם ואדי עמוק עם קירות תלולים ונדבקתי אנכית בטיסה מטורפת לדופן ההר.
 
כדי לשים אותי על הכוונת הם היו צריכים לעקוב אחרי, אבל הטיסה הייתה כל-כך חסרת הגיון, עד שהם ויתרו אחרי שני ניסיונות להכניס אותי בין הכוונות. מאוחר יותר, בסוף המלחמה, קיבלתי על הטיסה הזו ציון לשבח ממפקד חיל-האוויר", מספר נאור. "עשינו מטס ניצחון, הובלתי מבנה של עשר דקוטות - מחזה נדיר - מעל ירושלים".

כעבור שנתיים פרש נאור מחיל-האוויר בדרגת סרן. "הטיסה היא שקסמה לי ולא המסלול הפיקודי", הוא מסביר. נאור הצטרף לאל-על, שם טס כקברניט עד 2002, אולם המשיך לשרת בטייסת הבינלאומית במילואים עד סוף שנת 2000. המשיך להיות צמוד לטייסת כל השנים ולקח חלק בכל המשימות החשובות. במבצע אנטבה היה נאור קברניט מטוס הפיקוד, על המטוס של נאור היו בני פלד ויקותיאל אדם ז"ל, אז סגן הרמטכ"ל. נאור חשש מאוד להחמיץ את המשימה.

גם את מבצע שלמה, שבו השתתפה הטייסת, לא חשב נאור להחמיץ. נאור זוכר במיוחד את התדריך, שבו הוחלט כי מטוס בואינג-707 של חיל-האוויר ייקח עד 180 איש. כמו כן הוזהרו הטייסים לחשב בזהירות את כמות הדלק כיוון ש"לא תהיה אפשרות לתדלק באדיס-אבבה. מי שיבזבז דלק ייאלץ לתדלק בניירובי", כך הם תודרכו. "בסופו של דבר כולם תידלקו", הוא מספר בחיוך של גאווה, "מלבד טייס אחד - עבדכם הנאמן".

התדריכים היו טובים ויפים", מגחך נאור, "אבל המספר 180 היה רחוק מאוד מכמות האנשים הכניסו אלי למטוס - 360 איש שישבו אחד על השני. אמרתי לאחראי בסוכנות שמספיק והוא אמר לי שהוא רוצה להכניס "רק עוד את אלה שכבר נמצאים על הסולם". על הסולם היו 80 איש. הסכמתי. לא הייתה לי ברירה. סגרנו את הדלתות והתפללנו שהמטוס יינתק מהקרקע. ביום שישי בערב נחתנו בתל-נוף. שם הרגשתי בפעם הראשונה מה זו ציונות טהורה.

שולי נאור נפטר אחרי מאבק במחלה קשה ב- 24.6.2002.