סא"ל פלד יוסי

 

נולדתי בפברואר 1942 בעיר ברשוב שברומניה. הייתי הבן השישי במשפחה דתית מסורתית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, רומניה, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית ותמכה במאמץ המלחמתי הגרמני, "נידבה" למטרה זו את היהודים ואת אבי ביניהם, לעבוד במחנות כפייה. אמי נשארה לבדה עם שישה בנים, שהמבוגר מבניהם היה בן 13 ואני הצעיר ביותר שזה עתה נולד.

אמי נאלצה לקיים לבדה את המשפחה וחוץ ממטלותיה הרגילות והלא פשוטות, עסקה גם בכל עבודה אפשרית לפרנסת המשפחה. החל ממכירת ירקות בשוק מהשכם בבוקר, המשך בעבודות ניקיון בבית הכנסת ואצל משפחות יהודיות אמידות וכן הייתה גם מניקה ילדים של משפחות יהודיות תמורת תשלום.

לקראת סיום המלחמה, כאשר בנות הברית החלו להפציץ ערים תעשייתיות ברומניה, אבי, באחת מחופשותיו הקצרות והנדירות, מילט את כל המשפחה אל מחוץ לעיר, לכפר קטן בשם "סטופין". מקום זה שימש אותנו כמקלט ומקום מסתור למספר חודשים. המקום שהוקצה לנו שימש בעבר כדיר חזירים.

לקראת סיום המלחמה, הגרמנים הפיצו שמועת כזב, שהם הקצו איזור אוטונומי מיוחד ליהודים, ששם יוכלו היהודים לקיים חיי קהילה ללא הפרעה. רוב בני הקהילה היהודית בעיר השתכנעו ועלו על הרכבות המיוחדות שהיו מיועדות לשם כך. אמי, שבאותה תקופה לא היה לה קשר עם אבי, הייתה אובדת עצות. כל בני משפחתה ומשפחתו של אבי (הורים, אחים ואחיות ובני משפחותיהם) החליטו לעלות לרכבות. בצר לה, היא פנתה לרב הקהילה וביקשה את עצתו. הרב יעץ לה לא לעזוב את העיר ללא בעלה. אמי, שהייתה אישה דתיה ומאמינה, קיבלה את עצתו / פסיקתו של הרב ובכך כל משפחתנו  ניצלה. רוב בני המשפחה שעזבו עם הרכבות, נכחדו בשואה (כל הסבים והסבתות שלי ורוב הדודים ובני הדודים, סה"כ 23 במספר, שעליהם יש עדויות ב"דפי העד" ביד ושם).

 

 

עם סיום מלחמת העולם, אחי הבכור שהיה בן 15, הצטרף לארגון "עליית הנוער", עבר תקופת הכשרה קצרה והחליט לעלות ארצה בתקופת העלייה הבלתי לגלית. הוא עלה עם אניית המעפילים "כנסת ישראל" (נובמבר 1946). יואש צידון שימש כ"גדעוני" האחראי לקשר עם המחתרת בארץ.

בכניסה לארץ, האנייה נעצרה על-ידי הבריטים והמעפילים אולצו לגלות לקפריסין למחנות העקורים. רק כעבור כשישה חודשים, אושרה עלייתו ארצה ונשלח לקיבוץ יבנה, שם השתתף במלחמת השחרור בהגנה על הישוב. אנחנו, שאר המשפחה (ההורים ועוד 5 בנים), עלינו ארצה במאי 1950 באנייה "טרנסילבניה" ונקלטנו יחד עם שאר העלייה הגדולה במסלול המקובל, "שער העלייה" בעתלית, וכעבור מספר שבועות למעברת נהריה.

אבי, שהיה סנדלר ברומניה, זנח את מקצוע הסנדלרות מכיוון שהחליט שהוא בא ארצה כדי לבנות אותה. הוא התקבל לעבודה כגנן במושבת נהריה (עדיין לא "עיר"). מקום עבודה זה הקנה לו זכות לרשום את ילדיו לבית ספר "ויצמן" של הוותיקים ולא במעברה. אחי המבוגר ממני ואנוכי זכינו להשתלב עם הוותיקים ולא עם העולים החדשים. הצטרפתי לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת", שהייתה הפופולרית ביותר. בסיום כיתה י' התקבלתי לפנימיית ביה"ס הטכני של ח"א, שם רכשתי את מקצועות מכונאי מטוסי סילון ומכונאי מנועי בוכנה. התגייסתי לח"א בנובמבר 1959 בגיל 17 וחצי בערך.

בתקופה שלפני הגיוס, עסקתי בפעילות ספורטיבית והייתי שחקן כדורגל פעיל בקבוצת הכדורגל הבוגרת של "הפועל נהריה". במסגרת זו, נבחרתי לשחק גם בנבחרת הנוער ונבחרת העתודה של ישראל, אשר אומנה באותם ימים על-ידי המאמן הידוע - גיולה מנדי ההונגרי (אשר התפרסם כמאמנה של נבחרת הכדורגל המהוללת של הונגריה, עם פושקש הכוכב המפורסם שלה).

 

 

בשנים הראשונות לאחר שגויסתי לח"א, שירתי לתקופה של שנה לערך, בתל נוף כמכונאי מטוסים בטייסת תחזוקה ולאחר מכן הוחזרתי לביס"ט 21, כמדריך.

המשכתי את פעילותי הספורטיבית ככדורגלן הן בקבוצתי "הפועל נהריה" והן במסגרת השירות בח"א. נבחרתי לייצג את נבחרת ח"א באליפויות צה"ל (גביע הרמטכ"ל). מחנות האימונים (כולל המשחקים), נמשכו כחודשיים בהדרכתו של המאמן עמנואל שפר ז"ל, שהתפרסם לאחר מכן כמאמן נבחרת ישראל. מתוך 5 אליפויות בהן השתתפתי, לקחנו 4 פעמים את גביע הרמטכ"ל, לשמחתו הרבה של עזר ויצמן ז"ל, מפקד ח"א באותה תקופה (במיוחד שמח כאשר ניצחנו בגמר את קבוצת חיל השריון של "דדו"- דוד אלעזר ז"ל).

בשנת 1966, לאחר 6 שנות הדרכה בביס"ט 21 (בתפקיד האחרון – ראש שלב מנועים), הוצבתי לבח"א 8 ושם השתלבתי במערך התחזוקתי של המסוקים, שפרח וצמח מאד באותם ימים (יוסקה כבודי ז"ל היה המטת"א אשר הציב אותי לשם). לאחר תקופת הכשרה קצרה בטיסת תחזוקה, הוצבתי לטיסת 124 (מסוקי S – 58). בשבוע הראשון שלי בטייסת הייתי שותף לפעילות הטייסת בהפלת 7 מיגים סוריים בצפון (כוננות חילוץ והזנקות). מיד נשאבתי לאווירת הפעילות המבצעית, שעד לאותה עת הייתי מרוחק ממנה לחלוטין.

זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים, והייתי שותף כאיש צוות הקרקע התחזוקתי, לפעילות המבצעית של הטייסת. מבצעים בולטים היו, כיבוש "אום כתף" וכיבוש "שארם א-שייח" בחזית הדרומית וכיבוש רמת הגולן בצפון.

לאחר מלחמת 6 הימים, הוחלפו מסוקי הטייסת למסוקי "בל 205" החדישים יותר, נשלחתי על-ידי מפקד הטייסת אליעזר כהן ("צ'יטה"), לקורס קצינים טכניים וקיבלתי את תפקיד הקצין הטכני בטייסת. במקביל עברתי קורס מכונאים מוטסים ומאז התחלתי להשתתף באופן פעיל כאיש צוות (מכונאי מוטס) בפעילויות המבצעיות הרבות של הטייסת.

מאותה תקופה, זכור לי במיוחד מבצע הפשיטה על שדה התעופה ביירות שהיה בפיקודו של "רפול" -רפאל איתן, מפקד הצנחנים. מסוק  ה"בל" שבו טסתי במבצע, היה מצויד בשני מקלעי "מאג" (אחד בכל פתח) שימשתי כמכונאי מוטס מקלען יחד עם ניסו (ניסן מרדכי), שאותו החלפתי בתפקיד קצין טכני, שהיה אחראי למקלע השני, הקברניט היה "צ'יטה"- אליעזר כהן. משימתנו הייתה מניעת תגבור כוחות לשדה התעופה מכביש הגישה מביירות. ירינו על כלי רכב שניסו להגיע לשדה.

מבצע בולט נוסף היה בתקופת מלחמת ההתשה - כיבוש האי "שדואן". השתתפתי כמכונאי מוטס במסוק הראשון שהנחית כוחות על האי (הקברניט היה יגאל מור מפקד הטייסת שהחליף את "צ'יטה" בתפקיד). לאחר הנחתת הכוח, משימתנו הייתה מניעת בריחה של הכוחות המצרים דרך הים. עשינו זאת על-ידי פטרול וירי לאורך מצוקי החוף במהלך כל זמן המבצע. כמו כן השתתפנו בהטסת כוחות, תחמושת, אספקה ופינוי נפגעים.

בשנת 1972, לאחר השלמת 3 שנים בתפקיד קצין טכני בטייסת 124, הוצבתי לאותו תפקיד בטייסת  118 (יסעורים). בטייסת זו השתתפתי כמכונאי מוטס ברוב המבצעים המיוחדים. מאחר שתפקידי היה הקצין הטכני, טסתי תמיד בצוות המוביל שבדרך כלל היה מפקד הטייסת (נחמיה דגן, יובל אפרת, שאול שפי) . רוב הפעילויות היו חשאיות ובשיתוף עם סיירת מטכ"ל. במהלך מלחמת יום הכיפורים, השתתפתי בהרבה משימות, החל בטיסות "כתף" (ל"א) ועד לפינוי נפגעים והטסת כוחות מיוחדים ל-"ג'בל עטקה" (סה"כ כ- 60 שעות טיסה) ובמקביל שימשתי גם בתפקיד הקצין הטכני.

עם סיום תפקידי כקצין הטכני בטיסת 118 , חדלתי מהשתתפות בטיסות מבצעיות. המשכתי לבצע טיסות לצרכי אבחון תחזוקתיים (טיסות מבחן) בהתאם לצרכים ולהגדרת התפקידים שלי.

בהמשך שירותי בח"א, השתתפתי בצוות האבליואציה (הערכה) של הקמת מערך מסוקי התקיפה והייתי הקצין הטכני של יח' 160. בתפקידים הבאים שימשתי בתפקיד מפקד גף מסוקים בבח"א 8, חניך בפו"מ ח"א, מדריך בפו"מ ח"א, משנת 1979 מטת"א פלמחים. במהלך תפקידי, הבסיס הפך לבסיס מסוקים וקלטנו את טייסת 160 (קוברות), טייסת 190 (להטוטים) ולבסוף את טייסת 124 ("בל" משופר, דו-מנועי). סיימתי את תפקידי כמטת"א פלמחים, ביום האחרון של מלחמת לבנון הראשונה (שלום הגליל) שהיוותה מעין "מבחן בגרות" של פעילות מערך מסוקי הקרב בח"א, הן מהצד המבצעי והן מהצד הלוגיסטי תחזוקתי, כולל פיתוח "תורות הלחימה" התחזוקתיות והלוגיסטיות בפריסות (אספקת תחמושת בפריסות, אמצעי בטיחות, תדלוקים בשטח וכו').

בסיום תפקידי כמטת"א פלמחים, יצאתי לשנתיים לימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן. בגמר הלימודים, נשלחתי בתפקיד קצין קישור לחא"א (Hill A.F.B) יוטה למשך 3 שנים ובספט' 1988 השתחררתי ויצאתי לגמלאות לאחר כ – 30 שנות שירות בח"א.

 

 

בחיי האזרחות, שימשתי במשך כ – 17 שנה, מנהל טכני ותחזוקתי של עיתון "מעריב" ויצאתי סופית לפנסיה בשנת 2010.