אל"ם צור לוי

 

נולדתי בחודש ספטמבר 1936 בעיר הקרויה פיאטרה נאמץ ברומניה. העיר זכורה לי הן מלפני והן אחרי פלישת הגרמנים. נראה שתהליך השמדת היהודים לא השיג את עירנו שכן כל משפחתי וגם קרובי משפחה רחוקים נותרו ללא פגﬠ רציני. אני זוכר חיילים גרמניים משחקים איתי אך אין לי מושג אם ידעו או לא ידﬠו שאני ילד יהודי. פיאטרה נאמץ הינה עיר שהרים סובבים אותה מכל צידיה. כאשר הרוסים הגיﬠו לסביבותינו נוצר מצב שהרוסים היו ﬠל גבי ההר מצד אחד ובגרמנים ﬠל גבי ההר מצד שני, מפגיזים זה את זה מﬠל ראשנו. הפחד מהרוסים היה גדול מאוד. זכור לי שכאשר חדרו לעיר, המשפחה כולה התכנסה בבית סבי וכל הנשים הוחבאו בﬠלית הגג. אנחנו. הגברים המתנו וכאשר שמענו דפיקות עזות בדלת פתחנו אותה לקבוצת חיילים רוסיים. ושוב איתרה מזלנו ובראש קבוצת החיילים עמד סמל יהודי. כיבדנו אותם בתה ﬠם עוגיות וזכינו למקצת סיפורי מלחמה.

 

 

אימי נפטרה בתקופה שהנאצים שהו בעיר. לאחר המלחמה אבי נישא שנית ואני לא אהבתי את אשתו וגרמתי צרות צרורות. בשנת 1947 הגיﬠ שליח מהארץ לארגון עלייה ארצה. ביקשתי מאבי רשות לעלות וקיבלתי הסכמתו וכך. בסוף שנת 1947 נמצאתי ﬠל אחת משתי האוניות "פאן יורק" ו-ופאן קרסצ'נט" בהן דחסו כ- 40,000 אנשים. בדרכנו ארצה. כאשר חופי הארץ נראו לנו, קרבו אלינו אוניות המלחמה של הוד מלכותו והזמינו אותנו להתארח בקפריסין במחנות אוהלים שהוקמו לכבודנו. לימים, כאשר פיקדתי ﬠל טייסת 110, ﬠזר ויצמן הביא עיתונאי בריטי ידוﬠ לביקור בטייסת. לקראת סיום הביקור, ﬠזר, בקריצת ﬠין, אומר לי: ספר לו איך הגעת ארצה, ואני לא חסכתי במילים עד שראיתי שסומק עלה ﬠל פני העיתונאי. 

גדלתי בקיבוץ שריד. מרחק הליכה מ-כנף 1. באחד הימים התארגנו מספר חברים והחלטנו לﬠרוך ביקור הכרות בבסיס. נתפסנו מהלכים בין המטוסים ובילינו מספר שעות במעצר עד שהביאו חבר מהמשק לפדות אותנו ולהחזירנו למוטב. נראה שארוﬠ זה חיבב עלינו את חיל האוויר וכאשר שליח של הגדנ"ע בא לבקש מתנדב לקורס טייס- חברי לקבוצה הצביﬠו עלי כאיש אחד ואמרו: לוי. סולו בפייפר בשדה התעופה של מגידו.

 

בשחקים 

 

התגייסות לצה"ל, ולאחר כﬠשרה ימים של קרצוף סירים וקילוף תפוחי אדמה במחנה בה"ד 4 התקרב אלינו מישהו וצעק - מי זה לוי אברמוביץ. ו"הופּ" לקורס טייס מספר 20.

קורס 20 היה הראשון שדילג ﬠל הספּיטפייר ואלו מאיתנו שיוﬠדו למגמת קרב עברו ממטוס ההרוורד ישירות לקורס אימון מבצעי ק.אִ.מ. על המוסטנג 51-P. לאחר הקורס - הסבה למטוסי סילון ﬠל מטוס המטאור ואם פרוץ מבצע קדש - שישה מאיתנו הוצבו לטייסת 105 בפיקודו של מוניק ז"ל והשאר הוצבו לטיסה במטוסי הרוורד. צלפנו ﬠל שיירות של המצרים בﬠבו ﬠגילה ולאורך הציר הצפוני וכאבנו כאשר נודﬠ לנו שמוניק הופל. בתום המלחמה חזרנו למסלול מטוסי הסילון ו- הופ לצרפת לטיסות בבסיס חיל האוויר הצרפתי בדיז'ון. לאחר 6 חודשים חזרנו ארצה, הוצבנו לטייסת 109 ונשלחנו לבית הספר לטיסה לקורס מדריכי טיסה. מפקד ביה"ס לטיסה- שייﬠ גזית. לאחר שנתיים חזרה לטייסת 109. מינוי כ- סמ"ט ב'. סמ"ט א', ושוב לבית הספר לטיסה. הפעם כמפקד טייסת מדריכי הטיסה. בין השאר, גייסתי את דני כהנמן וﬠוזר שילד מהאוניברסיטה הﬠברית לשפר את הליכי ההדרכה ואיכות המדריכים בבית הספר. מתי שהוא נודﬠ לי שזקוקים למפקד חדש לטייסת 110- מטוסי הווטור. הלכתי אל סומך בכנף 1 ואמרתי לו אני כאן. ב-16 ביולי 1965 ביצעתי טיסת סולו ראשונה בווטור. ימים ספורים א"כ קיבלתי הפיקוד ﬠל טייסת 10 1: זה כלל 4 מטוסים שמישים, שני מטוסי צילום ועוד 12 מטוסים במצבי פירוק ותיקונים שונים בהנגרים. הימים היו ימי מלחמה ﬠל תוואי המים בגולן ותקריות הטרקטור החורש למרגלות ההר. המשימה הדחופה הייתה שיפור השמישות של המטוסים. ואכן. במלחמת ששת הימים המריאו כל 18 המטוסים של הטייסת לגל התקיפה הראשון. קודם למלחמה- גיחות צילום בסוריה. ירדן ומצריים ותקיפות חיות ﬠל הרמה. לאחר מלחמת ששת הימים התמניתי למדריך ראשי בביה"ס לטיסה כאשר בית הספר הוﬠבר לחצרים. מפקד טייסת תעופה בכנף 4, והשתתפות בקורס הראשון בארץ ﬠל מטוסי הקורנס, תפקיד חסוי במפקדת חיל האוויר ולאחר מלחמת יום כפור הטיל ﬠלי כני פלד להקים את מחלקת הקצינים בלהק כוח אדם. בתום תפקיד זה יצאתי כנספח צה"ל ונציג משרד הביטחון ב- ונצואלה. אקואדור והקריביים. לאחר שלוש שנים חזרתי ארצה והשתחררתי.

 

 

לאחר שחרורי מצה"ל התמניתי לקצין תאום אווירי קת"א לאוגדה 252 (אהוד ברק) ולאחר קורס הכנה קצר בשלוחה של הטכניון. הקימותי שתי חברות: אחת עסקה ביצוא מישראל לדרום אמריקה והשנייה. בעקבות יוזמה של קיבוץ גנוסר. בהפצת ציוד רפואי תוצרת מפעל "אגר" של הקיבוץ. בשנת 1984 נישאתי שנית. בﬠת היכרותנו, לואיס שרתה כחברת הפרלמנט של מדינת ויסקונסין בארה"ב מטﬠם העיר מילווקי. היא התפטרה מתפקידה, ﬠלתה ארצה ושהתה כאן כ- 5 שנים ﬠד שאביה נפטר ואמא סבלה התקף מוחי. ﬠתה אני מתגורר בפלורידה, השלתי מעצמי כ- 20 קילו. משחק טניס יום-יום ועסוק בפרויקט פיתוח בתחום הרפואי.

 

צור לוי נפטר ב- 12.1.2020 יהי זכרו ברוך.