רס"ן קרן זאב

 

נולדתי ברומניה (טרנסילבניה) ב1.6.38 בעיר בשם אודורהייו סקויסק בה האוכלוסיה דיברה הונגרית אך השלטון היה רומני. הורי רצו לעלות לארץ בשנת 1939 אך הדבר היה כרוך בנסיעה במזחלת עם סוסים, על הדנובה הקפואה. אבי לא לקח סיכון (עם ילד בן שנה וחצי ואחי הבכור שהיה אז בן שלוש וחצי) להיכנס למסע מסוג זה ונשארנו בעיר כדי להתחיל את החיים מחדש.

עם תחילת איסוף היהודים נלקחנו בכח לתחנת משטרה. הרומנים התייחסו אלינו כאילו היינו חיות או מצורעים. צעקו עלינו ואף היכו בנו ללא סיבה כשבא להם. לא כולם נשארו בחיים בתחנה. מי שנשארו בחיים נלקחו למחנה "ברלאד", שם עשו הפרדות בין צעירים ומבוגרים, בין הורים וילדים, והיינו בתנאים לא אנושיים: דיכוי, רעב, קללות והשפלות, לעתים מכות נמרצות ועוד.

אבי היה גיבור במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי והיו לו מסמכים מהצבא האוסטרו-הונגרי שבהם היה כתוב "לא נחשב ליהודי", אבי הציג את המסמכים במפקדת המחנה ובהמשך דחפו אותנו לפינה נידחת ולא היתה עלינו השגחה צמודה. ראה אבי שנוצר מצב המאפשר בריחה, לקח את המשפחה (הוא, אמא, אחי ואני) וברחנו. אינני יודע לאן. העיקר לא להיות עם הנרדפים. זכור לי מקום בתוך ערוץ נחל, בבית נידח של מכרים הונגרים של אבי, בו תקעו אותנו במרתף עד כניסת הצבא הרוסי. כאשר יצאנו מהמחבוא הבינו הורי שנשארנו חסרי כל- אך בחיים. לאחר המלחמה אבי מצא עבודה, שכר דירה והתחיל המאמצים לעלות לארץ.  למדתי בבית ספר עממי, סיימתי שש כיתות ובסיום השנה האחרונה קיבלתי תעודת הצטיינות ממשלתית. עסקתי בענפי ספורט שלא סיכנו את שלמותי, לפי הנחיות אבי, ובעיקר ספורט חורף: החלקה על קרח ושלג. עלינו לארץ עלייה ליגאלית באניה "טרנסילבניה".

(המדליות של אבי מהמלחמה הראשונה נמצאות ברשותי ובעלות ערך עליון.(

 

 

עלינו לארץ באניה לחיפה בספטמבר 1950. כמו כל עולה בזמנו נלקחנו ל"שער-עליה" ולאחר הנהלים המקובלים (חיטויים, איבוק, ניקוי ותשאול) העבירו אותנו לבית-עולים בעין שמר שהיה שדה תעופה בריטי וגרנו במבנה ארוך המון משפחות, כשבין המשפחות שמיכות תלויות בתור קירות. קיבלנו מזון- ארוחות מוכנות. משם אחי נלקח מאיתנו לעליית הנוער ואני נשארתי עם הורי. היה לי חם בארץ יחסית לאקלים של הקרפטים ושתיתי גזוז קר עד שחטפתי דלקת שקדים ולקחו אותי למחלקת ילדים ברמב"ם. שישה ילדים בחדר וילד אחד עם צינור בצוואר לנשימה ומדי פעם שאבו מהצינור ליחה. יום אחד, אני רואה שהילד מאוד רוצה לנשום ולא יכול. רצתי למסדרון, גררתי את החלוק הלבן הראשון שמצאתי לחדר ומיד שאבו מהגרון חרצן של ענב שסתם את צינור הנשימה. לאחר זמן קצר באה אלי אחות שמדברת הונגרית והסבירה לי שהצלתי את הילד ממוות. חזרתי להורים עם גאווה גדולה.

מעין שמר עברנו לגבעת שאול ב' שגם היה בית עולים. למדתי עברית בבית-ספר עממי שתי כיתות בבית אבן בצד מסלול לפייפרים בנוסף קראתי עיתון עומר שהיה מנוקד. מגבעת שאול עברנו לפחון במעברת הר-טוב ולמדתי בבית-ספר שהיה כולו שלושה צריפים בצורת ח' שנקרא "בית חינוך בית שמש". 

אני בוגר מחזור א' בבית חינוך בית-שמש, והייתי מיועד לפנימיה הימית בעכו. אחי הגיע לקיבוץ בית-זרע, עם עליית הנוער, והחליט להישאר בקיבוץ. הורי החליטו להצטרף אליו כך שלא הלכתי לפנימיה ימית. למדתי וגמרתי י"ב בבית זרע. קיבלתי מעטפה קטנה על שם קליין טיבריוס (השם איתו עליתי ארצה) ובה פתק שבו היה כתוב" "הנך מתאים לטייס – התנדב". ובכן התנדבתי לקורס טייס.   

 

 

עברתי בהצלחה "מכין", "ראשוני" בהדרכת זאב הנפלד, "בסיסי" בהדרכת אסף בן-נון ויאלובסקי הגדול ו"מתקדם" כמעט סיימתי בהדרכת דרור אבנרי. בערך שבועיים לפני מסדר כנפיים נאמר לי שאני לא גומר את הקורס. נשלחתי לראיון במטה שם הוצע לי לחזור לבית הספר לטיסה לקורס טייסי קישור. כמובן שסירבתי כי אלה שהיו פחות טובים ממני והודחו,  הספיקו לגמור קורס קישור וסיור. אמרתי שאם רצונכם שאהיה טייס קישור אני רוצה ישר לטייסת 100. הוצבתי לטייסת ותוך חודש ראובן הירש הביא אותי לרמת טייס קישור וקיבלתי כנפיים ממח"א (עזר ויצמן) אצלו במשרד.

משנת 1959 עד 1963 הייתי בטייסת 100. עברתי קורס מדריכים וקורס מדריכי דאיה. במסגרת ההדרכה לימדתי את אלוף חיים הרצוג לנחות כי למדריכים האחרים נמאס לעשות "קנגורו" איתו ואמנם הצלחתי, בין היתר הדרכתי את רפול (ז"ל) את יוחאי בן-נון, את אלי זעירא וגם צעירים בטייסת. ביצעתי פינויים מאילת לנתב"ג במזג אוויר לא סימפטי, בלילה, כשאני בתוך העננים עד קריית גת, שם התחלתי לראות אורות.

ב-1963 יצאתי לקורס הסבה להליקופטרים בצרפת ומשנת 1964 הייתי טייס בטייסת 124. עם קבלת קברניטות ב-124 אצל עזר במשרד הוחלפו לי כנפיים מקישור וסיור- לכנפיים עם מגן דוד כמו כל הטייסים הגדולים. אני חושב שאני הטייס היחידי שקיבל כנפיים מעזר פעמיים.

עברתי הסבה למדריכים והתקדמתי בדירוג עד קברניט בכיר.

במלחמת ששת הימים הייתי צמוד לאוגדה של אריק שרון עם בל-47 בועה שקופה במלחמה. מקציעות פיניתי חייל מיובש לבי"ח סורוקה כי לא היה מסוק אחר. במנחת בסורוקה היה חיים נווה (ז"ל) עם סופר-פרלון והוא חייך כשראה בל 47 מפנה פצוע. בהמשך נשלחתי למצוא את המארב שבלם את התקדמות הגדוד של נתקה ניר ואמנם מצאתי ודיווחתי. יותר מאוחר נשלחתי למצוא את הדיביזיה של גנרל שיזלי ומצאתי אותו בדרך לנחל על ציר קונטילה-נחל. היה איתי בטיסה ראש המטה של אריק (שרון) והוא ביקש לטוס מיד לנחל, למח"ט 14, כדי למסור לו תמונת מצב. בהתקרבי לנחל ראיתי רביעית מיסטרים נכנסים לתקיפה לנחל, מיד עברתי לערוץ התוקפים ואמרתי: "תוקפים את נחל- לכו למיתלה- נחל בידינו". המוביל שאל "מי המדווח?" ועניתי: "קרן" בשפה גלויה, והרביעייה יצאה מנחל. כעבור כמה דקות נחתנו אצל המח"ט  מוטקה ציפורי, ראינו אותו חיוור ושמענו בקול רועד "האם ראיתם את המטוסים?" אמרתי לו שאני שלחתי אותם סביב. מוטקה אמר לי שהצלתי לו את כל החטיבה. על מבצעי במלחמה ששת הימים אריק המליץ לציין אותי לשבח אך מח"א צמצם למכתב הערכה בלבד.

הייתי סמ"ט ב-123 שנתיים וחזרתי למילואים ל-124 עד 1986. נפרדתי מהטייסת עם מסיבת "חיים שכאלה- מי זה קרן זאב?".

 

 

הייתי בג'ונגל האזרחי בערך שנה וכאשר בטחון פנים עבר למשטרת ישראל, הוקמה על ידי צביקה שחורי מחלקת מבצעים במשטרה. צ'יטה (אליעזר כהן) ביקש ממנו להחזיר אותי לסטטוס עובד מדינה והייתי במטה הארצי במחלקת מבצעים עד הפרישה לגימלאות בשנת 1986. זו השנה שבה גם הפסקתי לעשות מילואים. מאז אני עושה מה שבא לי ואיך שבא לי, חי בשלווה, מגדלים לי שישה נכדים ואני נהנה מהחיים.

 

קרן זאב נפטר ב 12.11.2017, יהי זכרו ברוך