סא"ל שגיא מנחם

בשואה

נולדתי בהולנד בחורף 1942 בעיר ששוכנת שלושה ק"מ מהגבול עם גרמניה – ENSCHEDE, מלבדי היו אז עוד שני ילדים בבית בהפרש גילאים ניכר מעליי. באופן מקרי ובלתי צפוי קיבלה אמי הצעה להסתיר אותי – התינוק, אצל משפחה נוצרית הולנדית, מה שהביא בעקבותיו את הסתרת שאר המשפחה, כל ילד בכתובת אחרת וההורים בכתובת שונה. באיזור היו כמה תקופות רגועות. מספרים שאבי היה נוהג לבקר מדי פעם. כמובן שלא הכרתיו. הבית היה ממוקם בנקודת תצפית אסטרטגית טובה, על הדרך לגרמניה, ועברו בבית הרבה אנשי תצפית שריגלו אחרי תנועת הכוחות הגרמנים. בתום המלחמה בא אבי לאסוף אותי. אחרי שלושה חודשים הוא הלך לעולמו.

תקומה

חודשיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מצאה אמי את עצמה בודדה ונאלצה להחזיק לבדה את הוריה ששרדו ואת ארבעת ילדיה. הוחלט לשלוח את הגדולים, ובהם אותי, עם עליית הנוער לארץ. בגיל שבע מצאתי עצמי בבית יתומים. עברו כמה חודשים ועלינו לרכבת בדרך מאמסטרדם למרסיי. במחנה במרסיי שהינו כמה שבועות ואז הועלינו לאוניה "גלילה" . ב- 8.8.1949 הגענו לנמל חיפה, משם למחנה עתלית שם ריססו אותנו ב D.D.T ועברנו לאוהלים במעברה בכרכור. אחרי כמה חודשים הגעתי לירושלים, בית צעירות מזרחי, ובשנת ה-50 עברתי לקיבוץ 'טירת צבי' כילד "חוץ". בני גילי היו כבר בכיתה ג' ואני צורפתי אליהם אף על פי שלא למדתי בכיתות א' ו-ב'. קיבלתי קצת עזרה בלימודים. בכיתה ו' העבירו את כל ילדי הקיבוצים הדתיים ללמוד בקיבוץ שדה אליהו, לשם יצאו ההסעות מדי בוקר. אחרי כמה חודשים נאלצה אמי לחזור להולנד לטפל באמה, סבתי. בהולנד נאלצתי לעשות פעמיים את כיתה ה', כשסיימתי את ביה"ס העממי עברתי לתיכון – עוד שנתיים ללא הצלחה, נאלצתי לעבור לבית ספר טכני במגמת חשמל. רק שנה אחת ישבתי שם ואז עליתי ארצה בגיל שבע-עשרה וחצי. בארץ נכנסתי לפנימיית 'בית הספר הטכני של חיל האוויר' במגמת חשמל מטוסים.

בשחקים

התנדבתי לקורס טיס, אותו סיימתי כנווט בקורס מספר 39. כמוני עמדו במגרש המסדרים לקבלת הכנפיים עוד שבעה בוגרים. בסוף הקורס הגיע אלינו מפקד טייסת המסוקים האגדי, אורי ירום, ודיבר לליבנו, הוא היה צריך נווט בטייסת. הייתי היחיד בעל מוטיבציה, השאר בחרו לשרת כנווטי תובלה. אחרי שנת הכשרה בטייסת התבקשתי להדריך טייסים צעירים בניווט. באחת מטיסות ההדרכה פגענו בקרקע והתרסקנו. היינו ארבעה, השניים במושבים הקדמיים נהרגו ואני והטייס הצעיר לידי ניצלנו. ביקשתי לחזור לטיסה, נעניתי בחיוב והמשכתי בטיסה במסוקים עוד שש שנים. אחר-כך הוצבתי לקורס מדריכים בבי"ס לטיסה. אז פרצה מלחמת ששת הימים.

מבצעים חשאיים בהם השתתפתי זיכו אותי באות מופת, צל"ש רמטכ"ל ורישום לזכות מטעם מפקד ח"א. באחת הטיסות ליוויתי את ראש הממשלה, גולדה מאיר, לטכס נחיתת הפאנטומים הראשונים. האירוע הצית בי את הרצון לעבור לטוס בפאנטום. בטייסת זאת הספקתי לטוס במלחמת ההתשה. בגיחת תקיפת טילים אותה הוביל המפקד הנערץ שמוליק חץ הוא נפגע ונהרג. עם הסכם קיסינג'ר (אוגוסט 1970) עברתי לטייסת 119, שם עברתי את מלחמת יום-כיפור בה צברתי 54 גיחות מסך כולל של 140 גיחות מעבר לקווי האויב. במלחמת לבנון שירתי בטייסת שעבדה עם חיל הים בשמירה על המרחב הימי, הפגנתי כושר והצלחתי ליירט מספר ספינות חשודות שהפליגו באיזור.

לאחר השחרור

השתחררתי בגיל הפנסיה בנובמבר 1982 אחרי כעשרים שנות שירות. המשכתי לטוס במילואים עד גיל 48. הזדמן לי להצטרף כמנהל בפרויקט שיקום שכונות, כשנה בפרויקט ביפו, עוד שנה בנווה שרת, עוד כחמש שנים בשכונות המזרחיות. כשנגמר התקציב פרשתי לגמלאות.