רס"ב תדהר שלמה

הסיפור כאן מבוסס על ספרו האוטוביוגראפי של שלמה תדהר ז"ל.

בשואה

בהיותו בן שש, פרצה מלחמת עולם השנייה, מיד אחרי כניסת הגרמנים  לעיירה זרודנייה (ZARUDNIE) בה התגוררה המשפחה. למעשה, ב-6 באוקטובר 1939 שלמחרת היולד אחותו הקטנה זיווה, 24 שעות אחרי הלידה, עם תינוקת בת יום בזרועותיה, נמלטה המשפחה לעבר אוקראינה, בדקה התשעים. מדובר בסך הכל במרחק של פחות מעשרה קילומטרים.

במהלך השנה שלפני פרוץ המלחמה, הגיעו מפעם לפעם לבתי היהודים ברחבי פולין שמועות מעוררות דאגה על המתרחש מעבר לגבול, שמועה רדפה שמועה והידיעות המחרידות עשו להן כנפיים במהירות עצומה.

המשפחה הגיעה לכפר אופאלין, (UPALIN) בעברו השני של הנהר, בתחומי בריה"מ, שם התגוררו קרובי משפחה של אבא. עם הגיעם התברר שבקושי יש להם מקום עבור אימא והתינוקת. בית הכנסת המקומי הפך בינתיים מרכז קליטה לכל הפליטים היהודים, האולם היה מלא מפה לפה, לא היה חימום, לא היה מה לאכול, מצב קשה ומייאש.

אחרי כמה שבועות הרשויות (הממשלה הרוסית) העבירו את המשפחה כמה מאות קילומטרים לעיירה כלשהי, המצב הנוכחי היה בלתי נסבל, אבא קיבל עבודה כאחראי על האורווה ועל סוסי המפעל.  המשפחה התגוררה בחדר קטן אחד, והמשכורת לא הספיקה. היו ימים לא מעטים בהם אכל כל אחד מהם פרוסת לחם אחת ליום. זו הייתה הפעם הראשונה שחיוו רעב. רעב אמיתי.

בינתיים, פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה, ואז נאלצנו שוב לקום ולנדוד יחד עם עוד משפחות יהודיות, מזרחה לאוזבקיסטאן בקיץ 1942. מסע היה ארוך ומפרך הרבה יותר ונמשך חודש ימים בקרון רכבת מסע, שרועים על מצע של קש, עם האחות התינוקת, כששוב, אין כמעט מה לאכול.

בכוחות אחרונים, מרוטים ומותשים המשפחה הגיעה לכפר באוזבקיסטאן, אחרי כשנה, אבא קיבל צו גיוס לגדוד העבודה של הצבא האדום. הציבו אותו במקום מאוד מרוחק, מאות קילומטרים הרחק  מהמשפחה, משרות זה חזר אחרי כעשרה חודשים. אחרי מעבר למקום אחר באוזבקיסטאן, ב‑1944 הגיע הזמן לחזור לפולין.

תקומה

בשנת 1944, רוסיה החזירה לעצמה שטחים שגרמניה כבשה במלחמה, והחלה השבת הפליטים חזרה. המשפחה נשלחה לעיירה בשם הליפולה (HALIPOLE). בחודש פברואר 1945, המשפחה עברה למערב פולין לעיירה בשם בילאווה (BIELAWA), בקרבת דז'רז'וניוב (DZERŻONIÓW).  כאן חלפו עליו חמש השנים הבאות - שיא של קביעות במקום אחד.

שלמה השקיע המון בלימודים  והיה ברור שילך ללימודים גבוהים, אבל בשנים 1948 ו-1949, התרחשו פוגרומים ביהודי פולין. זה כבר היה אחרי הכל, אחרי השואה. עינה של אימא הייתה פקוחה כתמיד, והיא לא פסקה מלעמוד על המשמר. יום אחד  היא אמרה – "אנחנו עפים מפה". המסלול הוסט לגמרי לכיוון אחר, כישוריו האינטלקטואליים שמעולם לא באו לידי מיצוי, החלומות שלא זכה להגשים. גרם לו תמיד לחיות עם ספק שנשאר בלב, מה היה אילו… 

בשבוע האחרון של חודש אוקטובר 1950, המשפחה הגיעה לישראל וחוותה כל קשיי הקליטה. הוריו, שחוו משבר תרבותי של מהגרים, ניסו למצוא בארץ משהו שיהיה דומה במעט לחייהם הקודמים, בפולין. כחודש לאחר הגעתם לישראל, נרשמו יחד עם קבוצת עולים להקים מושב בדרום הארץ, באזור גדרה. שמו של המושב – נווה מבטח. לא היה להם מושג מה זה ואיפה זה, מה יש שם, מה אין שם. כשהגיעו למקום יחד עם המשפחות האחרות מהגרעין המקים, התגלה לעיניהם שטח פתוח, נרחב, כמה צריפים מפח, וזהו, פחות או יותר. כאן נודע לו על בית הספר הטכני בחיפה, שם אפשר ללמוד מקצוע טוב לחיים, במסגרת חיל האוויר. לאחר השלמת ידע בעברית התקבל לטכני בחיפה, למגמת "מכונאי גוף מטוסים".  

בשחקים

בקיץ 1952, אחרי טירונות בצה"ל ושהות של כמה חודשים בבית הספר הטכני, שלמה היה מכונאי מטוסים בדרגת טר"ש. העבירו אותו יחד עם מכונאים נוספים לתל-נוף, לטייסת מטוסי הדקוטה וצורפו לצוות קרקע בדרג א' ודרג ב'. שלמה התקדם במהירות ומונה לתפקיד מבקר בכיר. חתם לשרות קבע אבל אחרי כשנתיים ביקש שחרור מוקדם, מהלך שהתגלה כלא מוצלח. ב- 1959, התגייס מחדש לצה"ל וחזר "הביתה" לתל-נוף בדרגת רב סמל והוצב בתפקיד אחראי על קו ההטסה של הטייסת (דקוטות).

בחודש מרס 1961 התחתן. באפריל 1963 נולד בנו הבכור, גיל וב-1966 נולדה בתו, רונית, וב‑1974 נולדה בתו שירי.

בשנת 1962 מפקד הטייסת  103 יזם בדיקה חוזרת לעיוורון צבעים אשר מנע ממנו קודם להיות מכונאי מוטס ולאחר תוצאות הבדיקה אושרה השתתפותו בקורס מכונאים מוטסים. ב-1963 הוסמך כמכונאי מוטס ובנובמבר 1963 הוענקו לו כנפי מכונאי מוטס.

אחרי מלחמת ששת המים הוצע לשלמה לצאת לאוגנדה ולקחת חלק בפרויקט כראש צוות ולנסוע לאוגנדה מטעם חיל האוויר, שהיה דבר מאוד נחשק בגלל יתרונותיו הכלכליים. השליחות הייתה אמורה להמשך שנתיים, השליחות נמשכה בסופו של דבר שלוש שנים.

המשפחה חזרה לישראל בספטמבר 1970, אחרי חזרתו התמנה שלמה לבוחן חילי בתחום מקצועות האחזקה.

בשנת 1973, נפתח בטכניון בתוך הפקולטה לאווירונאוטיקה, לראשונה, בראשותו של פרופסור זויסטובסקי, קורס טכנאות מכונות תעופה. הנהלת הקורס פנתה לחיל אוויר והציעה לשלוח אליהם אנשים ללימודים לתואר טכנאי מכונות תעופה. שלמה הצטרף ללימודים, נדרש לחתום קבע 5 שנים. אחרי שנתיים וחצי עם תום הלימודים הוצב למחלקת הדרכה לפעילות כתיבת תוכניות לימוד לבתי ספר מקצועיים שבהנחיית חיל האוויר. התפקיד כלל בדיקת מידת ההתאמה של החומר הנלמד לצרכי חיל האוויר וכתיבת ועדכון תכניות לימודים. בתפקיד זה פעל עד שפרש אחרי 25 שנות משירות בחיל האוויר ב-1979.  

שלמה השתתף כמכונאי מוטס במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים השתתף וטס למרות שנאסר עליו לטוס בגלל בעיות לחץ דם.

לאחר השחרור

התקבל לתעשייה האווירית לתפקיד כתב ספרות טכנית של מטוסים. בתפקיד זה עבד עד פרישתו לגמלאות ב-1998.

שלמה נפטר ב-6.4.2012, יהי זכרו ברוך