רס"ן תדמור משה

 

אבינו היה תלמיד בביה"ס "תרבות" בביאליסטוק, פולין, שהיה ביה"ס העברי הראשון שהלימודים בו היו כולם בעברית. כשפרצה המלחמה היה אבינו, שהיטיב לנגן בחצוצרה ובמפוחית, ב'מסע הופעות' של תזמורת ביה"ס ברוסיה. בגלל המלחמה נחסם הגבול בין רוסיה לפולין וחברי התזמורת שוכנו בבית יתומים ברוסיה למשך כשנה וחצי. לאחר שאיזור בית היתומים נכבש על ידי הגרמנים, ברח אבינו והצליח לחזור לפולין, לביאליסטוק, שם פגש את משפחתו. בעת ההיא רוכזו יהודי ביאליסטוק בגטו. אבינו הצטרף לקבוצות הפרטיזנים היהודיים ושימש להם כסיפור כיסוי למקרה שיתפסו ביציאותיהם לאימונים במסווה של יציאה לעבודה חקלאית ביערות האיזור. כשהחלו הגרמנים לחסל את גטו ביאליסטוק, נשלח אבינו למחנה ריכוז. מניירות שמצאנו לאחר מותו למדנו כי עבר במספר מחנות וכי ניסה לברוח שבע פעמים ובכול הפעמים נתפס, בחלק מהמקרים בידי פולנים ובחלק האחר בידי גרמנים. באפריל 5491 שוחרר מחנה הריכוז דכאו בידי כוחות הברית. במסגרת תיעוד הזוועות שראו עיני החיילים האמריקניים, הם ראו כי אחת הגופות בערימות הגוויות אותן הם צילמו עדיין זזה. ה'מוזלמן' ששכב באותה ערימה היה אבא שלנו. אבא שלנו נותר שריד יחיד למשפחתו, אמו שיינה, אביו צבי, אחיו שאת שמו אנחנו לא יודעים ויתר בני המשפחה נרצחו בשואה.

 

 

שליטתו המלאה של אבא באנגלית, גרמנית, פולנית, רוסית, יידיש ועברית ויכולת התרגום הסימולטני שלו הפכה אותו לבעל ערך לצבא השחרור האמריקני והם אשפזו אותו בביה"ח הצבאי במינכן. לאחר שיקום מהיר גייסו אותו כמתורגמן, שסייע להם בתחקור ובמיון השבויים והפליטים הרבים. לאחר כשלושה חודשים בהם אבינו שימש בתפקיד זה קיבלה היחידה אליה השתייך הוראה לחזור לארה"ב. אבינו, שקיבל חינוך ציוני בבית הוריו, סירב להצעה לחזור איתם לארה"ב ולפתוח שם דף חדש והצטרף ל'קיבוץ' של פליטים יהודיים ששכן בחוות הכשרה חקלאית באזור נירנברג לקראת עליה לארץ ישראל. ב'קיבוץ' הכיר אבינו את אמא שלנו, לאה פינקמן, שנותרה יחידה ממשפחתה הקרובה והם התחתנו. באביב 1946 חצו הורינו וחלק מחברי הקבוצה את הגבול בין אוסטריה לאיטליה שם הצטרפו למחנה הכשרה ימי של תנועת 'גורדוניה'. התנועה שכרה דירות וסירה עבור חברי הקבוצה ב'אוסטיה' (Lido Di Roma), והם עברו הכשרה בדיג ובניווט ימי. בסוף 1947 גויס אבינו לקורס טיס באיטליה. שנתיים לאחר שהיה 'אוד מוצל' הפך אבינו למועמד להיות טייס בחיל האוויר הישראלי העתיד לקום. באוגוסט 1953 נולדה למוניק ולאה תדמור (מלניצקי) בתם הבכורה, לה נתנו את השם נאוה, לזכרה של אימא של מוניק שיינה (יפה באידיש). במאי 1955 נולד בנם יעקב, על שמו של אביה של לאה. נאוה שירתה בחיל האוויר כפקידת מבצעים בטייסת 110, שלוש בנותיה שרתו גם הן בחיל האוויר. יעקב שירת במערך הבקרה, בנותיו שירתו אף הן בחיל האוויר, אחת מהן כפקידת מבצעים בטייסת 105. בשנת 1986 נולדו ליעקב תאומים, בת ובן. הבן נקרא מוניק משה. התקומה והנקמה הושלמו.

 

 

אבא שלנו, סיים את ההכשרה באיטליה ובצ'כיה, עלה לארץ בשנת 1948 כטייס בחיל האוויר הישראלי. את הכשרתו כטייס בחיל האוויר הישראלי במדינת ישראל סיים אבינו בקורס טיס מספר 1 בשנת 1950. בחיל שירת בתפקידים שונים (אני לא יודע הרבה עליהם...אפשר להשלים ממקורות שונים כמו הספר של רן פקר, עזר וייצמן ומחיל האוויר). ב-31 לאוקטובר 1956 הוביל משה (מוניק) תדמור (מלניצקי) מפקד טייסת 105 מבנה של מוסטנגים לתקיפה באזור אבו עגילה בחצי האי סיני. מטוסו נפגע מאש נ.מ. מצרית, התרסק על הקרקע כנראה תוך ניסיון לביצוע נחיתת אונס והוא נהרג.

 

יהי זכרו ברוך